התחלתי לכתוב פוסט למה אני מצביע לקדימה והוא לא ממש הגיע לנקודת הסיום, אז אולי אצליח לסיים אותו בחלקים.

פרט לפעם אחת שבה נכנעתי ללחץ חברתי, בכל מערכות הבחירות עד לאחרונה הצבעתי מרץ. היום בא יודן רופא ומתאר די במדויק למה כבר בבחירות הקודמות לא יכולתי אפילו לדמיין הכנסת פתק של מרץ למעטפה:

בכל מערכות הבחירות שמאז (למעט האחרונה) הצבעתי למרצ. עד היום יש לי זהות גדולה עם המצע שלה, לפחות בנושאים המדיניים והאזרחיים שבאים לידי ביטוי במצפן הבחירות של המכון הדמוקרטי. אבל עם השנים חוסר הנחת שלי ממנה הלך וגבר. מרצ לא ממש ניסתה לחבור לקהלים חדשים, לא פתחה את שורותיה לפעילים ערבים ומזרחיים משמעותיים, רן כהן תמיד נכשל בניסיונותיו להיות ראש המפלגה. בכלל העדיפה המפלגה תמיד למנות לראשה פורשים של מפלגת העבודה: יוסי שריד, יוסי ביילין ויעל דיין בתל-אביב. את המאבק בכפייה הדתית זנחה לטובת שינוי, תמיד העדיפה את הדרך המדינית על פני האזרחית והסכימה לשבת עם ש"ס כדי להציל את השלום. משנה סביבתית בכלל לא הייתה לה וכיון ששניים מחברי הכנסת שלה הם חלק מהלובי החקלאי, יש לה יד ורגל הן במשבר המים והן בהחלטות קרקעיות גרועות שנמנעו רק בגלל בג"צים.
אבל הקש ששבר את גבי היה שנות אוסלו ובעיקר האינתיפאדה השנייה. במשך שנים הסברתי יחד עם מרצ שהבעיה היא הכיבוש של הגדה והרצועה, ושאם נסכים למדינה פלשתינית בשטחים אז יהיה שלום. התפיסה הזו החלה להישחק בפיגועים של שנות אוסלו, וביתר שאת עם פרוץ האינתיפאדה. מישהו שם היה צריך לעשות חושבים, מישהו היה צריך להגיד אולי טעינו, מישהו היה צריך לאוורר את העמדות. במקום זאת היה קל יותר להאשים את ברק, ולשנוא אותו כמי שפירק את תהליך השלום. יכול להיות שבצדק, אבל אף אחד לא ממש טרח לבדוק את עמדותיו המסורתיות. הכל המשיך כרגיל. ביילין המשיך לעשות שלום עם עבד-ראבו, ומרצ הפכה פחות ופחות רלוונטית ויותר מפלגה צרה של צפונים וקיבוצניקים מהשומר הצעיר.

למרץ של פעם היתה אג'נדה ברורה ומובדלת ממפלגות אחרות. מרץ של היום צריכה גימיקים של סלבס מתלהבים מהטלביזיה בשביל למשוך קולות. וכמובן ששום ליברל שפוי בדעתו לא יצביע עבור מפלגה שחברת כנסת שלה מציעה לזרוק לכלא גברים על שום שביצעו סקס הטרוסקסואלי בהסכמה חופשית ומלאה בין בוגרים כשירים בנפשם, בגלל שהאחד נתן לשני כסף במקום להזמין אותו לדרינק או לקנות לו בושם יקר.

זו השאלה של נמרוד אבישר. התשובה מאוד פשוטה – היא היתה שם בראש הפירמידה, אפילו אם לא באופן פורמלי, למשך בערך חודשיים. וקיבלה התיחסות של שווה בין שווים בכל מקום בעולם הפוליטי הגברי המקומי והבינלאומי. בעצם המאבק שלהן על תפקיד בכיר במפלגות שלהן, בזכות עצמן ולא כקוריוז, ציפי לבני, לימור לבנת, דליה איציק (ויעל גרמן ומרים פיינברג ברמה המקומית), עם כל החסרונות שלהן, עשו הרבה יותר עבור הנשים במדינה מאשר עוד שקל של קיצבת ילדים.

כשברק אובמה נבחר לנשיאות איש לא הלך ושאל כמה מבין מנהיגי המפלגה הדמוקרטית הם שחורים. אם יש כאלו פרט לאובמה, לא ממש יצא לי לראות אותם בטלביזיה, ועדיין אף אחד לא מפקפק בקול רם בהשפעה ארוכת הטווח שתהיה לבחירה שלו.

וזה עלול אולי לזעזע כל מיני אנשים, אבל גם בני אדם עם זין מסוגלים להבין את השיקולים ההגיוניים שבגללם כדאי לתת קיצבאות גדולות יותר לבני אדם עם כוס. אני לא יודע איך זה בירושליים, אבל לפחות פה במרכז יוצא לשני סוגי האנשים להפגש די הרבה ויש כאלו שאפילו גרים באותה דירה.

ומי בדיוק הפמיניסטים שתי"מ מקדמת לכנסת? מלכיאור ובן ימיני, שני פמיניסטים ידועים. בן ימיני הרי נודע במאמרים הפמיניסטיים המונמקים היטב אותם כתב בבלוג שלו (שכולנו קוראים כמובן) ומלכיאור עסק כל ימיו בכנסת רק בקידום חקיקה פמיניסטית.

האם יתכן שאני באמת בלוגר פוליטי מוביל? אם כתבו את זה באתר של הגארדיאן ודאי שזה נכון!. (מי שלא מכיר המאמר מתיחס לסקר הבחירות של אורי קציר)

את המאמר כתבה ליסה גולדמן שהיא, לא נעים לומר, תושבת תל אביב. האם באמת הטיפול בעולים במדינה התדרדר כל כך שהפסיקו ללמד אותם עברית, או שאולי זו סתם עבודה עיתונאית רשלנית האופינית לגרדיאן שבו נהוג קודם להחליט על המסקנה ואז לכתוב טקסט שמתאים לה?

האם באמת נחוץ יותר מיום של מעקב אחרי גרייפס או האוגדן או כל אגרגטור אחר של בלוגים בכדי להבין שאותם הבלוגרים לא משקפים את הבלוגוספירה שבגדול לא מתעסקת בבחירות (דבר שנדמה לי משקף את חוסר הענין האמוציונלי הכללי בבחירות האלו) וזה עוד לפני שמדברים על עשרות אלפי הבלוגרים של ישרא ותפוז שגם אם היו רוצים להצביע בטח לא ידעו כלל על קיומו ,ויותר מזה שהיתה התגיסות של "בלוגרים" בכדי לנצח בסקר הזה בשביל להראות שלמפלגה שלהם יש יותר גדול בבלוגוספירה ולכן הוא משקף עוד פחות ממה שהוא היה משקף גם ככה.

ולמה אני מתעצבן? אין לי מושג. אולי הגיע הזמן שאני באמת אצדיק את התואר החדש שלי ואכתוב פוסט פוליטי.