הלנת השכר של עובדי העיריות ועובדי הרבנויות המקומיות נהיתה ענין שגרתי בשנים האחרונות. לא מדובר באיחור של מספר ימים או של שבוע, שבועיים אלא באיחור של חודשים. מדי פעם מתעוררת ההסתדרות ומאימת בשביתה עד שישולם השכר וכל התקשורת עוסקת בנושא. שאלה יחידה שאני לא זוכר שמישהו שאל בזמן האחרון היא למה לכל הרוחות אותם העובדים ממשיכים לעבוד ללא שכר?
אחת מהתשובות האפשריות לדעתי היא שעובדי המדינה מבוטחים בפנסיה תקציבית, מנגנון פנסיוני שהופך את המעביד גם לקרן הפנסיה, כך שכל חודש מעבר לתשלום המשכורות לעובדים, המעביד צריך גם לשלם פנסיה לפנסיונרים שלו. לעומת זאת במנגנון הפנסיוני היותר נפוץ של פנסיה צוברת, המעביד מפריש מדי חודש (למעשה נדמה לי שמדי שלושה חודשים) את הכסף הנדרש לקרן הפנסיה שמנהלת אותו עבור העובד והעובד יכול למשוך את הכסף (לפעמים תוך תשלום מס) מתי שירצה.
הבעיה עם הפנסיה התקציבית היא שאדם שפרש ממקום העבודה שלו לפני שהגיע לשלב בו הוא זכאי לקבלת פנסיה מאבד את כל הסכום התיאורתי שהיה מופרש עבורו לפנסיה אם הוא היה מבוטח בפנסיה צוברת. לכן אנשים שיש להם כבר ותק מסוים במקום עבודה ממשלתי יחשבו הרבה פעמים לפני שיעזבו אותו.
הלנת השכר מבליטה חולשה אחרת של הפנסיה התקציבית – היא נתונה לגחמות של ראשי עיריות/שרי אוצר. אם ירצו הם יעבירו שכר לשחקני הכדורגל של הקבוצה המקומית במקום לחשבונות הבנק של הפנסיונרים.
לאבא שלי, שהוא פנסיונר של עיריית לוד, הולנה הפנסיה בסיבוב הלפני אחרון של הלנות שכר בעיריות. הוא תבע את העירייה בבית הדין לעבודה, לדעתי לא בגלל שהוא התביש לחיות מהפנסיה של אמא שלי, אלא בגלל תחושת העלבון של אדם שהפקיד את רווחתו בידי המדינה וגילה שהבטחות של מוסדות המדינה אסור לקחת יותר מדי ברצינות. אני לא זוכר את התוצאות המדויקות של התביעה, האם היא נדחתה או שהוא קיבל פיצוי סמלי ביותר. הסיבה העיקרית לחוסר ההצלחה של התביעה היא שועד העובדים של העירייה הגיע להסכם איתה, הסכם בו הוא ויתר למעשה בשם כל העובדים על הפיצויים להם הם היו זכאים לפי החוק.
אל תשכח שרוב עובדי העיריות ששכרם מולןנמצאים בפריפריה.
ושם (או פה יותר נכון) אנשים עם משפחות שמוצאים עבודה בשכר סביר לא ממהרים לעזוב אותה.
כי אין ממש לאן ללכת.
גיא,
ודאי שזו לא הסיבה היחידה וסביר להניח שהיא גם לא העיקרית, ועדיין אני לא זוכר שמישהו הציע הסבר משכנע למה אנשים שלא מקבלים שכר במשך חודשים ממשיכים לבוא לעבוד. אני מניח שלא יותר מאחוז אחד של הקוראים פה היה ממשיך לעבוד במקום שלא משלם לו את שכרו.
לוד היא אולי פריפריה חברתית, אבל היא בהחלט לא פריפריה תחבורתית. 20 דקות נסיעה באוטובוס או רכבת ואתה נמצא בתל-אביב. יש אנשים שנוסעים הרבה יותר מהמרחק הזה כל יום.
אתה שוכח שאחוז לא נמוך של עובדי עיריה אינם אנשים צעירים, שסביר להניח שלא היו מוצאים עבודה חדשה בשוק במהרב אם בכלל וגימלאים לא יכולים לעזוב את העבודה…הם כבר סיימו אותה.
בסופו של דבר התביעה נדחתה מאחר והיה אמור להיות דיון חוזר מול האוצר ב- 2007, שזה עכשיו.
העיריה נתבקשה לשלם השתתפות הוצאות משפט וסכום סימלי נוסף בלבד.
יש עוד דברים. לא כל העובדים האלה יושבים במשרד ומזיזים ניירות. יש בהם הרבה אנשים במחלקות הרווחה, או התברואה, אנשים שעובדים למען השכנים והחברים שלהם ונותנים להם שירות שבלעדיו מצבם היה נורא. אי אפשר לקום ולעזוב משפחה נזקקת. בשביל הנתמכים האלה אנשים ממשיכים לבוא לעבודה במדינה שלא מפסיקה לירוק להם בפרצוף.
אני אישית מאוכזב מאוד מביטול השביתה. זו היתה השביתה המוצדקת ביותר שאני זוכר. וגם אם אולמרט ביקש עוד זמן בשביל לפתור את הבעיה, לא סביר בעיני הזמן שעבר עד שהוא נזכר פתאום שצריך לעשות משהו.
לא התכוונתי ללוד כשאמרתי פריפריה.
תנסה פעם לצאת מגוש דן ולחפש עבודה. אתה תגלה מהר מאוד שהאפשרויות מצומצומות והשכר שתקבל הוא יותר נמוך משהייתה מקבל במרכז על אותה עבודה.
לכן אנשים עם משפחות שכבר הצליחו "להסתדר" על עבודה טובה לא ימהרו לעזוב אותה.
מה עוד שמדובר ברשות מקומית שהמדינה נושאת באחריות באיזה שהוא אופן כך שבסוף רוב הסיכויים שהם יקבלו את כל השכר.