תודה לכל האנשים שבזבזו זמן וכסף בשביל לשלוח חבילות לחיילים. ותודה מיוחדת למי שחשב על הוספת המגבונים הלחים לחבילות, שברגעים מסוימים היו הדבר היחיד שעזר לנו לשמור על תדמית של אנשים מתורבתים, לפחות בעיני עצמנו.
ולמי שמתענין, הטונה ביסלי שלא הצלחנו לאכול הועברה למוסדות צדקה ברמת הגולן.
אז מי ניצח במלחמה? מסתבר שלכל אחד יש צורת הסתכלות שונה על הענין. נסראללה, אולמרט, בוש, ואחמניג'ד מביאים נימוקים מרובי מילים פתלתלות המסבירות למה דוקא הם ניצחו, למרות שההגיון הפשוט אומר שלמלחמה צריך להיות רק מנצח אחת. אבל אני, וכל הפלוגה שלי, באמת ניצחנו, כי חזרנו הביתה בשלום.
מסתבר שגויסתי בגלל הסיפור העיתונאי המוחמץ של המלחמה הזו – ההתחממות בגבול הסורי. מסתבר שהסורים ריכזו הרבה כוחות ברמת הגולן, ברמה כזו שלמישהו במטכ"ל הישראלי כל כך שיקשקו הביצים שהוא החליט שיש צורך לגיס את החטיבה שלנו, על כל הטנקים הפרהיסטורים, בשביל לתגבר את הכוחות ברמת הגולן.
במשך שבועיים חיינו בכוננות מקסימלית ברדיוס של 100 מטר מהטנקים (קצרין שהיתה במרחק של 500 מטר מאיתנו, היוותה חלום רטוב) , אבל נלחמנו למעשה רק בחום המעיק, בשיעמום הכמעט אינסופי, ובצרעות שהחליטו שהזבל שלנו הוא ארוחת הגורמה שלהן. מזל שנסראללה שלח מדי פעם קטיושה לכיוון בשביל להזכיר לנו שאכן מתנהלת מלחמה אמיתית באיזור.
אולי קשה להבין, אבל גם בתנאים הפיזיים הלא נוחים והכוננות הגבוהה, הרגשנו כמו ג'ובניקים. המלחמה מתרחשת ואנחנו פשוט צופים בה מהצד. לקח מעט זמן להבדיל בין הבום העמום של סוללות התותחים לבין הווש של הMLRS, ובינם לבין רעש הפיצוץ של הקטיושות הנוחתות על קרית שמונה. הרדיו מדווח ללא הפסקה על התקדמות הלחימה בלבנון, ואנשים בפלוגה מזהים מדי פעם בין שמות הנופלים, עמיתים לעבודה ואנשים ששירתו איתם בסדיר. ואצלנו, ביום שבת מגיעות הרבה משפחות לביקור. אז היינו ג'ובניקים ואיש מאיתנו לא חלם להתלונן על כך.
אבל יש אנשים שלא מרגישים שניצחו אם הם לא הקיזו קצת דם. מפקד החטיבה, בשיחת הסיום של שירות המילואים, במקום לברך על כך שכל 98% המתיצבים חוזרים הביתה ללא פגע, מדבר על איך החטיבה הוכיחה את החשיבות שלה ועל כך שיתכן שלא יפרקו אותה למרות הטנקים הענטיקות שלה, ושומעים בקול שלו ורואים בעיניים שלו את התקוה שבפעם הבאה הוא יוכל לא רק לפרוס כוחות שיריון על גבי הרמה, אלא גם תינתן לו ההזדמנות לשלוח מספר אנשים אל מותם.
בין מציאת פריט אחד למישנהו נזכרתי שבעצם ביום חמישי חשבתי לנצל את השבת הזו לטיול באזורי הקרבות, ואפילו אמרתי את זה בקול רם לאנשים שמיד התנדבו לאשפז אותי במוסד הקרוב. כמובן שבאותו יום נהרגו אנשים בעכו ומע'ר והאומץ הרגעי עזב אותי. מענין איך הודעה של פקידה אנונימית מחדירה אומץ למקום שבו הוא לא היה קיים רק לפני מספר מועט של שעות.
בדרך לאוטו בחיפוש אחר התיק האבוד גיליתי בחדר המדרגות ערמה של קרטונים. הקרטונים של ההובלה שהיו אמורים בהתחלה להגיע ביום חמישי ואחר כך ביום שישי, הגיעו רק אחרי 22:00 בשבת. משום מה יש לי הרגשה שאני לא עומד להשתמש בהם השבוע. ובעצם יש פה עוד משימה לוגיסטית, להתקשר למוביל.