קטגוריה: כלכלה

הערות לתזה – נורמות ביטוי בבלוגוספרה הישראלית של יהונתן קלינגר

יהונתן קלינגר כתב עבודה סמינריונית שכותרתה היא "נורמות ביטוי בבלוגוספרה הישראלית:: קהילה, קהילתיות וחופש ביטוי תחת הטכנולוגיה". הכותרת די משקפת את התוכן ולדעתי היא שווה קריאה במיוחד למי שלא קורא את יהונתן באופן קבוע.

מאחר שסוציולוגיה זה לא בדיוק התחום המדעי שמושך אותי, ומאחר שהרעיונות היו מוכרים לי, לא מצאתי נקודות שיענין לי להגיב אליהן בכל העבודה עד שהגעתי לחלק הדן בהשפעת התגמול הכספי על כתיבה בבלוגים (קפיטליסט מתענין בכסף – לחלוטין לא מפתיע :)) שבו נראה לי שיהונתן מנסה להתאים את המציאות להשקפת העולם שלו.

התזה העיקרית בחלק הזה (השפעת תגמול על כתיבה) היא שקיומו של תגמול משפיע על הכתיבה בבלוגים, או כפי שיהונתן מדגיש (במקור) "הכנסת הפרסומות משפיעה בצורה מובהקת על התכנים שמופיעים באתר ולכן צפוי כי אתרים שיציגו פרסומות בהם יהיו פחות נכונים לדבר בצורה חופשית על כל נושא". לדעתי האישית, למרות שבאופן היפותטי זו מסקנה מתבקשת, בתנאים היחודיים של הארץ אין לה שחר.

הסיבה העיקרית היא שעדיין לא נולד מנגנון תשלום שיפצה את הבלוגר על השקעת הזמן בכתיבה. בלוגר שכותב פעם בשבוע ומשקיע שעה בכל מאמר, מגיע ליותר מארבע שעות עבודה בחודש. אפילו אם נחשב את הפיצוי ההולם לשעת עבודה רק כשכר מינימום+ (וככל שהכתיבה יותר טובה, יותר מקצועית ויותר ממוקדת סביר להניח שהכתיבה שווה הרבה יותר) נגיע ל100 שקל בחודש ונכון להיום אין אף שיטת פרסום ממוקדת לבלוגים המבטיחה רווח כזה על בסיס קבוע יחסית.

גם כאשר הפרסום נעשה במעין עסקת בארטר, מוצרים תמורת פרסום, ערכם של המוצרים נמוך מאוד. למשל חנן כהן קיבל תחתונים לפירסום, אני מניח שהזמן שהוא השקיע בלנסות אותם ולכתוב עליהם (אבטיח הולבש בתחתון וצולם) שווה פי שתיים מהערך של התחתונים, או אולי אפילו יותר, מאחר שהם לא מצאו חן בעיני חנן (מענין האם העובדה שהם תחתוני נשים היתה קשורה לענין ;)) . גם כאשר ערך המוצרים גבוה יותר (לזו ש הוצא לפרסם יין (קישור בערך), הרווקים קיבלו ערכת אביזרי מין (עושה רושם שהורד מישרא) ואליזרין וייסברג קיבלה בגדי ים) לא נוצרים יחסי עבודה ארוכי טווח בין הבלוגר למשרד הפרסום ולכן הבלוגר לא יכול לבנות על הכנסה עתידית ולכן יש לו פחות סיבות לשמור על תדמית מסוימת במה שהוא כותב רק בשביל להיות נחמד למפרסם.

התוצאה, אני מניח, היא שעבור רוב הבלוגרים ההכנסה מפרסום היא על תקן הימור על סכומים מאוד קטנים, משהו שנעשה יותר בשביל ההרגשה הטובה שבזכיה מאשר בשביל להתפרנס, ולכן השיקולים הקשורים בפרסום הם לכל היותר שוליים מאוד.

למעשה יהונתן מתעלם מתמריץ כספי הרבה יותר גדול שהוא בעל השפעה הרבה יותר גדולה על התוכן הנכתב בבלוג – מקום עבודה, או מעסיקים פוטנציאליים. אני קיבלתי הזמנה לראיון עבודה כתוצאה מתוכן שהיה באתר, ראיון שאם היה מסתיים בהצלחה התגמול שלי היה פי 10000 יותר גדול מכל תגמול שיכולתי לקבל בפרסום. בכיוון ההפוך, היתה תקופה בא התראינתי למקום עבודה שידעתי שאנשים בו קוראים אותי ולכן צינזרתי את התכנים עליהם כתבתי. אני מניח שאני לא היחיד שנמצא במצבים כאלו ושרוב האנשים מצנזרים מאוד את מה שהם מרשים לעצמם לכתוב על דברים הקשורים למקום העבודה שלהם.

לסיכום, בלוגרים פשוט לא מרוויחים מספיק מפירסום בשביל שזה ישפיע על הכתיבה שלהם ולעומת זאת יש גורם השפעה הרבה יותר גדול, ההשפעה המוערכת של מה שנכתב על היחסים הבין אישיים והתעסוקתיים של הבלוגר. 

איילה צורף היא העיתונאית הדבילית של השבוע

מגוחך לטעמי שבאתר הדה-מרקר שדואג לשים תגיות (שבדרך כלל לא עוזרות לאיש, שימו לב שבמאמר המקושר אין תגית של חיפוש) ולהתחנן לתשומת לב בDIGG מתפרסם מאמר שמראה חוסר הבנה בסיסית בתכונה המרכזית של האינטרנט – באינטרנט אין גבולות לאומיים.

המאמר של איילה צורף דן בהשלכות שיהיו לכך שוואלה מוותרת על מנוע החיפוש שהיא פיתחה ועומדת להשתמש במנוע של גוגל. הרעיון המרכזי הוא "אוי ואבוי, עכשיו כשאין את וואלה מי יתחרה בגוגל?". כנראה שאיילה פשוט לא מכירה חברות קטנות הנקראות מיקרוסופט ויאהו המתחרות בגוגל בתחום החיפוש, או שלא פחות גרוע היא חושבת שלגולש הישראלי יש מספיק מיומנות להקיש walla.co.il בשורת הכתובת של הדפדפן שלו, אבל yahoo.com זה כבר מעבר לכישורים השכליים שלו (איזה כיתה צריך לסיים בשביל לדעת מה משמעות המילה search?).

אם היא היתה גם רוצה לעשות קצת עבודה עיתונאית אמיתית, היא היתה ,בכח, איומים והפעלת קשרים, משיגה את מספר הטלפון של האחראי על האתרים של הארץ ודה-מרקר ומקבלת ממנו סטטיסטיקות על כמות התנועה שהאתרים האלו מקבלים ממנוע החיפוש של וואלה יחסית למנועי החיפוש האחרים. הניסיון שלי הוא שמנוע החיפוש של וואלה לא עובר את ה2% ממילא ולכן באמת שאין כל טעם ב"אוי ואבוי", וקריאה להתערבות רגולטורית.

רווחים מפיתוח תוכנה הם לא בהכרח ענין חד פעמי

כרגע בתוכנית הראליטי הכרישים, התוכנית בה יזמים מבקשים בטלביזיה מחבורת משקיעים להשקיע ברעיון שלהם (ערוץ 10), עומד אדם ומבקש השקעה בתוכנה שהוא פיתח, תוכנה המחשבת תנאי משכנתא אופטימליים.

הבחור עומד ומתווכח עם המשקיעים האם ניתן להפוך את הבנקים ללקוחות של התוכנה, או למכור אותה רק לאנשים פרטיים כך שתהווא למעשה תחרות לשירותי היעוץ של הבנקים.

הבחור טוען שברגע שהבנקים יקנו את התוכנה לאיש לא יהיה צורך בה יותר ובכך פוטנציאל הרווח שלה יוגבל. לא משנה שניתן למכור לבנקים במחיר הרבה יותר גבוה למשל על ידי מכירת רשיונות לכל סניף, או מחיר גבוה לכל הסניפים ביחד, אבל הכשל הלוגי העיקרי הוא שברגע שהתוכנה נמכרה אי אפשר יותר להרויח ממנה. לפי הלוגיקה הזו מיקרוסופט היתה פושטת רגל מזמן.

גם אחרי שתוכנה נמכרת, ניתן למכור שירותי הדרכה, תמיכה טכנית, שינויים שנדרשים עם הזמן ואינטגרציה מול מערכות פנים בנקאיות. יתכן שהעובדה שהבחור כלכלן מסבירה למה הוא לא שמע על אנשים שחיים לא רע ממסירת תוכנות בחינם. בקטע הזה אני מסכים עם היזמים שלא רצו להשקיע, אבל מסיבה אחרת – מה הסיכוי שבן אדם שלא מבין בתוכנה מספיק בכדי להכיר מודלים עסקיים של קוד פתוח הצליח לייצר תוכנה שעובדת?