בתגובה למאמר הקודם, דרומי כותב "אתה לא מתייחס לטענה המרכזית של גרוס הטענה שלו היא לא שהזכות לבריאות היא זכות אבסולוטית – הטענה שלו היא שאין הבדל בין הזכות לבריאות לבין חופש הביטוי, או במילים אחרות – שזכויות חברתיות שוות בדיוק כמו זכויות אזרחיות.".

ואייל כרוס כותב "הטענה שלי במאמר, וזו טענה שיש לה עיגון משפטי, היתה ונשארת שמימון מערכת הבריאות צריך להעשות בצורה פרוגרסיבית, ושלא הוגן להטיל את המימון על האדם בצורת תשלום השתתפות רגרסיבי."

אני לא רואה איך אפשר לעשות הקבלה בין זכויות שקשורות לחופש הביטוי לבין הזכויות שקשורות לטיפול רפואי. חוקים ותקדימים הקשורים לחופש הביטוי לא מעניקים חופש ביטוי אוניברסלי לכל אדם באשר הוא, אלא מגבילים את היכולת של הממשלה לצמצם אותו. חופש הביטוי נותן לי את הזכות לטעון שאלמרט הוא פושע מטורף בלי שהמשטרה תוכל לפעול כנגדי, אבל אם אני אטען ש"דרומי" הרג את ארלוזורוב, "דרומי" יוכל לתבוע כל גרוש שיש לי בחיים בעילה של הוצאת דיבה.

לעומת זאת, חוקים הקשורים לבריאות מרחיבים את כוחה של הממשלה ונותנים לה סמכות לתת טיפול רפואי לאנשים, ורק מונעים ממנה להפריע לאנשים לטפל בעצמם.

אכן יש דמיון בין חופש הביטוי לזכות לבריאות בכך שבשניהם נתונות מגבלות על היכולת של הממשלה למנוע פעולה של אדם, אבל אני לא רואה בחוקי חופש הביטוי דרישה שמקבילה לדרישה למתן טיפול רפואי המופיעה בחוקי הבריאות. האם יעלה על הדעת שיהיו חוקים שידרשו מהממשלה להקים מרכזים שאליהם אנשים יכולים לבוא בשביל לקלל את אולמרט?

בינינו, הרי הפלפול המשפטי לא מענין את אייל גרוס. הוא פשוט רוצה שמערכת הבריאות תהיה פרוגרסיבית (כל אדם יקבל לפי צרכיו) במקום רגרסיבית (כל אדם יקבל לפי יכולתו), והטיעונים המשפטיים הם הדרך שלו לקבל את זה. העובדה שבג"ץ קבע שחוקי המדינה והאמנות הבינלאומיות יוצרים מערכת בריאות רגרסיבית לא תפריע לו להמשיך להסתיר את הדעות שלו מאחורי מסך משפטי, ואני שואל למה? למה צריך להתחבא מאחורי טיעונים משפטיים לא ממש מובנים לרוב הציבור במקום לכתוב בפשטות

"אני, אייל גרוס, תושב ואזרח מדינת ישראל, דורש שחוקי הבריאות יצרו מערכת בריאות פרוגרסיבית"

בוא אייל, תרד אלינו, אל העם, למקום בו כל אחד, טיפש או חכם, יכול לשלשל רק פתק אחד לקלפי. בוא, תנסה פעם את הדבר הזה הנקרא דמוקרטיה יצוגית, במקום לנסות לשנות את השלטון על ידי לחשושים במסדרונות הארוכים ואפלים של בתי המשפט (הפרזה ספרותית כמובן ;)).

אני מתיחס פה לאייל גרוס, אבל הרושם שלי הוא שיש מאחוריו שכבה גדולה של משפטנים שמאוד קשה להם להגיע לקלפי ביום הבחירות, או שאולי הם חושבים שלא יתכן שמשקלה של דעתם זהה למשקל שיש לדעתם של מנשה עדנה ומלי.

מצטער, המאמר הזה הכיל טיעונים טיפה יותר ארוכים, אבל רעמים וברקים הזכירו לי שתוך כדי הכתיבה כדאי לשמור מדי פעם את המאמר. תצטרכו לקרוא את כל המאמר של אייל גרוס.

אייל גרוס מבקר את בג"ץ על כך שבעוד שהוא מחייב את המדינה לתקצב אבטחה של הפגנה הוא לא מחייב אותה לתקצב טיפול באדם שמאבד את שמיעתו. הוא טוען שחוק הבריאות ואמנות בינלאומיות מחייבות את המדינה לטפל בכל תחלואה שהיא עד להבראה מלאה, על ידי נתינת פרשנות מוטעת לדעתי לחוקים שמבטיחים את זכותו של האדם לטפל בגופו לפי רצונו, ואמנות השואפות להבטיח שירות רפואי בסיסי והוגן לכל בני האדם.

כל אחד מאיתנו הוא אדם חולה, חלקנו שמנים, חלקנו אנורקסים, חלקנו עם בעיות ראיה וכולנו סובלים ממחלת ההזדקנות. ההגיון הפשוט מראה שאם נלך לפי גישתו של אייל גרוס, כל משאבי המדינה יוקצו אך ורק למימון מערכת הבריאות.

אני כבר מרגיש בקוראים שרוטנים מתחת לשפם שזה ענין פשוט של רשות שתחליט על סדרי עדיפויות בתיקצוב הוצאות הממשלה כך שיאוזנו הצרכים הבריאותיים מול יתר הצרכים (חינוך וביטחון לדוגמא). צריך גם לזכור שתקציב הממשלה נגזר מגודל המיסים שמשלמים האזרחים, וצריך לאזן גם בין הצרכים של המדינה לזכויות הקנין של האזרחים.

רשות שמחליטה על סדרי עדיפויות כבר קימת בישראל וקוראים לה ממשלה. גם רשות שמחליטה לאילו מטרות צריך להקצות כספים כבר קימת וקוראים לה כנסת. ובממוצע פעם בשלוש שנים הולכים אזרחי המדינה לקלפי ובתהליך מופלא הנקרא בחירות הם משפיעים על המטרות וסדר העדיפויות של התקציב.

הבעיה עם משפטנים כמו אייל גרוס וחבר מרעיו המשמשים בבג"ץ, הוא שהם שכחו שבית המשפט נועד בין היתר לפתרון סכסוכים ופישור בין צדדים ניצים, וקביעת מדיניות של שימוש בתקציב המדינה נתונה אך ורק לרשות הממשלה. על ידי פסיקות מהסוג שהוא רוצה הם רוצים להכתיב את החיים במדינה עד להשלמת המהפיכה שתעביר את ישראל משלטון דמוקרטי לדיקטטורה של משפטנים.

ולמה שדוקא משפטנים ישלטו במדינה? אני באופן אישי בטוח שלקופאים יש יותר כישורים לשלטון נאור במדינה מהפוצים המשפטיים.

בשולי הנושא, קיימת הפסיקה הנוספת של בג"ץ המתירה הפגנה. שוב פסיקה בנושא שלא היה צריך בכלל להגיע לדיון בבג"ץ. בפסק הדין השופטים לא מקדישים אפילו פיסקא אחת, נימוק אחד, למה הדרישות של המשטרה ויתר גופי הביטחון הן מוטעות. בג"ץ פשוט מחליט שעל המדינה לממן את אבטחת ההפגנה בכל מקרה, ונראה לי שבזאת הוא יוצר תקדים שיאפשר לכל אחד להפגין היכן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ובמימון המדינה.

אוקי, נסחפתי קצת. הפסיקה של בג"ץ אפילו יותר גרועה. בג"ץ אומר שאם למשטרה אין מספיק תקציב היא לא חייבת לאשר את ההפגנה, כלומר לכאורה הזכות שלי להפגין מוכתבת על ידי גודל התקציב של המשטרה.

יתכן שלקוראים המועטים שהינם גם חובבי כדורגל הפסיקה הזו מזכירה משהו. רק לפני מספר שבועות בג"ץ החליט לא להתערב בתביעות המשטרה מביתר ירושלים בכל הנוגע לאירוח המשחק נגד מכבי תל אביב. האם ביתר עשתה טעות בהגדרת האירוע כמשחק כדורגל? אולי אם האירוע היה מוגדר כ"הפגנה למען קידום הבריאות הגופנית" בג"ץ היה מבטל את דרישות המשטרה? (משחקים בין לאומיים תמיד יכולים להיות מוגדרים כהפגנות אחווה)

זה יפה לגלות שאיכות הסביבה הוא נושא שקרוב לליבם של חלק מחברי הכנסת, אבל החוק המוצא לאיסור אריזת מוצרים בשקיות ניילון הוא מעשה שטות ממספר סיבות:

1. החוק רוצה לשלול חירויות עיסוק מהאזרחים. האם צפוי רווח כל כך גדול שמצדיק זאת? לפי האנקדוטות המופרכות של ח"כ טרטמן "אותן שקיות ניילון ( 30 אלף טון של שקיות ניילון המיוצרות בארץ) מתלבשות על שוניות אלמוגים וגורמות להן נזק אדיר, או נצמדות לשמשת רכב בעת נסיעה ומהוות סכנה של ממש", לא. הרי אנחנו יודעים ששקיות הניילון מתל אביב לא נוסעות מיוזמתן לאילת, ואני לא מכיר אדם שנצמדה לו שקית לחלון והפריעה לו לנהוג. החוק הזה כמו חוק הפאבים של רוחמה אברהם בא לשלול זכויות אזרח על בסיס התקוה בלבד שהתוצאה תהיה טובה.
2. ומי ינזק כלכלית מהחוק? השכבות החלשות כמובן. החוק יכול להגיד מה שהוא רק רוצה על צורת התמחור של שקיות הנייר שאמורות להיות אלטרנטיביות לשקיות הניילון, אבל בסופו של דבר החנויות לא יספגו את העלות (שקיות הנייר יקרות יותר מהניילון) ויעלו את המחירים.
3. והכי גרוע שהחוק הזה בכלל לא ירוק. רז גולדניק קורא לו מעשה חלם. לרשימה של רז אפשר להוסיף גם ש

•  בארץ, בהרבה בתים עושים שימוש חוזר בשקיות הניילון כשקיות לפח, ושקיות נשיאה ואריזה, בעוד ששימוש חוזר לאותם צרכים בשקיות נייר הוא יותר בעיתי.
• בארץ אין עצים לכריתה וכל הנייר מיוצר מעץ מיובא. את שקיות הניילון מיצרים מכמות קטנה מתוך יבוא הנפט וספיחיו לארץ. את אותו חיסכון בזיהום ממוצרי נפט שיתקבל כתוצאה מהפסקת השימוש בשקיות הניילון, יתבזבז (אם לא יותר מכך) על הדלק שנדרש רק בכדי להוביל עצים לארץ. הגיע הזמן שנדקדם למאה העשרים באחת וכמו בכל מדינות המערב נתחיל לשפוט את הידידותיות לסביבה לפי "טביעת הרגל האקולוגית" ולא לפי שיקולים מקומיים ביותר. עבור המכוניות החשמליות של טויוטה החברה מצהירה שטביעת הרגל האקולוגית של יצור המכונית הוא מספיק גדול כך שרק לאחר שימוש של 20,000 קילומטר היא תהיה (בחישוב הכולל) יותר ידידותית לסביבה ממכונית בנזין רגילה.

אז מה היה לנו פה? לא הרבה יותר מפופוליזם זול. אם חברי הכנסת היו רציניים בכוונות הירוקות שלהם, הם היו נטפלים לחיתולים חד פעמיים שהם לא פחות מזהמים ויש להם תחליף פשוט וגם הרבה יותר זול, אפילו אם מביאים בחשבון גידול בכמות הכביסה.
ואם כבר ממש יש עודף תקציבי שממנו ניתן להקים את מערך הפיקוח שידרש לאכיפת החוק, אז עדיף להוציא אותו על חינוך והעלאת מודעות כללית לנושאי המחזור. ובכלל, אם יש כסף, לא עדיף להשקיע אותו בפיקוח מאוד קפדני על מפעלי התעשיה המזהמים באיזור הקריות?

קשור ולא קשור: למה אנשים "ירוקים" חייבים, אבל ממש חייבים, לטבל את דבריהם בדברי שטות פופלאריים. מה הוסיף המשפט "אני בטוח שגם הם לא רוצים לתרום לעוד כריתה של עצים (ובכך גם לתרום להתחממות הגלובלית)" לטיעון שלו? הרי כל ילד יודע שנייר מיצרים מ"חוות עצים" בקנדה, ארצות הברית וסקנדינביה בצורה שהיער מתחדש כל הזמן. כריתת העצים שהוא מתיחס אליה כנראה, מתרחשת בברזיל ואינדונזיה למטרת הפיכת שטחי אדמה לקרקע חקלאית וללא שום קשר ליצור נייר. והקטע שכריתת עצים תורמת להתחממות הגלובלית, גובל בסיפור מעשיה שלא מספרים אפילו לילדים.