קטגוריה: הגיגים בגרוש

מי יותר עני, מי שמשתמש בלינוקס או בחלונות?

תרגיל מחשבתי. בכפר קטן לא רחוק מהבית שלכם גרות בנחת 10 משפחות. המבוגרים עובדים במרכז שירות של חברה גדולה (ומקבלים שכר נמוך ודומה כמתבקש מכך) הנמצא באזור התעשיה הסמוך שאליו הם מגיעים בהסעה, יש להן בתי קרקע דומים – צנועים עם חצר קטנה ולמעשה גם פנים הבתים נראה די דומה (מי שצריך את זה במילים מפורשות – משפחות ממעמד בינוני נמוך). ההבדל הבולט ביותר בין המשפחות מתגלה כשמציצים למחשב שבו הן משתמשות – חמש משתמשות בחלונות עם תוכנת אופיס וחמש בלינוקס עם אופן אופיס.

מאחר שחינכו אותם להיות אזרחים שומרים חוק, הם לא מעלים בדעתם "לגנוב" את התוכנות של מייקרוסופט והם משלמים עליהם כסף מלא. בהתחלה המשפחות שרצו לקנות חלונות התלבטו על אילו מההוצאות החודשיות שלהם הם יוכלו לוותר בכדי להרשות לעצמם לקנות את התוכנות, אבל בסופו של דבר הן עזרו אומץ ופנו למנהלים שלהם ומאחר שמדובר בסופו של דבר בעובדים נורמטיביים וטובים החליטו לתת להם העלאה של 20 שקל בשכר החודשי ועל בסיס זה הן נכנסו לאוברדראפט וקנו את התוכנות ומאז הן ממשיכות לשדרג בקנאות כמעט דתית בכל פעם שיוצאת גירסא חדשה.

יום אחד הגיע לכתב של YNET נתונים מביטוח לאומי שמפלחים אוכלוסיות עניות לא רק בכל המדינה אלא גם ספציפית לכל ישוב. כמובן שהכתב מיד ישב והעלאה כתבה על הישוב בו 50% מהאוכלוסיה עניה (בלי לטרוח לבקר בישוב, YNET זה הרי YNET) והוא ביקש גם תגובות של חברי כנסת. שלי יחימוביץ מיד העלתה הצעת חוק שאסרה על מעבידים לשלם שכר שונה לאנשים שגרים באותו מקום ועובדים בתפקיד זהה, ומהירוקה-מימד נמסרה תגובה שהאירוע המצער רק מוכיח את עמדה שקוד סגור גורם לפערים חברתיים.

למחרת התושבים הנסערים של הכפר כינסו ישיבת חרום בניסיון להבין מה רוצים מחייהם ולדעתי הם לא סיימו את הישיבה עד לעצם היום הזה.

הסבר: התרגיל נועד לשאול לא רק על תקפות שיטות מדידת העוני שבעקבותן מכריזים על בן אדם מסוים כעני, אלא על עצם המדידה – האם בחברה הטרוגנית ניתן לכמת על ידי מספר את איכות החיים (אולי לא הביטוי המוצלח ביותר) של אדם? האם העובדה ישראל נמצאת במקומות לא מכובדים במדדי העוני של הOECD אומרת שאיום ונורא לחיות בישראל, או אולי שבישראל יותר אנשים מעדיפים לינוקס על חלונות.

מי שחושב שהמחיר של חלונות לא גבוה מספיק בשביל להצדיק את מיתוג אנשי הלינוקס כעניים שיחליף עם יציאה פעם בחודש לתיאטרון מול בילוי בבית הקפה הקטן שנמצא בכפר.

גם האנטישמים כבר לא מה שהיו פעם

לא מבין מה בער למתאם ההומוניטרי של האו"ם לאודות בכך שכל העסק של 42 ההרוגים בבית ספר היה הצגה* של הפלשתינאים שהאו"ם שיתף איתה פעולה. האם באמת כל כך התדרדר האתוס האנטישמי, שנשכחה המסורת שבעלילת דם צריך לדבוק לפחות כמה שנים?

לא שזה יבלבל את כל אלו שרשמו בכל בלוג ברשת שצהל פשט רגל מוסרית. אין ממש סיכוי שהם יכתבו עכשיו פוסט שיגיד שאולי לא כדאי להאמין לכל דבר שאומרים ברשתות הזרות.

*לא מספר ההרוגים, אלא שצהל ירה (ועוד בכוונה תחילה) לתוך מוסד של האו"ם שסומן בבירור.

על מי אתה סומך שידאג לך?

האנשים שאני סומך עליהם שידאגו לצרכי, מסודרים מאלו שעליהם אני סומך יותר לאלו שפחות

  • אני
  • משפחה קרובה
  • חברים
  • משפחה רחוקה
  • שכנים
  • אירגונים שאני חבר בהם מרצוני
  • מקום העבודה שלי
  • חברות שאני משלם עבור השירותים שלהן
  • הרשות המקומית שבה אני חי
  • המדינה

כמובן שזה רק משקף את דעתי האישית אבל נדמה לי שהמשפחה והחברים יופיעו בראש הרשימה של רוב הקוראים ומוסדות המדינה בסופה. על מי יותר הגיוני שנסמוך, על אנשים שמכירים את הסריטות שלנו ואת הבעיות שלנו ואת הרצונות המיידיים שלנו, שניתן להעיר אותם ב 3 בלילה והם יבואו מידית לעזור לנו, או על המשרדים הממשלתיים שבהם אנחנו לא יותר מעוד נתון סטאטיסטי במחשב שבשביל לקבל מהם עזרה כדאי שנבוא בדיוק בין 9 ל 2 בצהריים ונמלא בדייקנות את הטפסים בשלושה העתקים?

גם אחרי יותר ממאתיים שנים של עצמאות אזרחי ארצות הברית עדיין לא מוכנים לוותר על החלוקה למדינות ולהפוך את האיחוד למדינה אחת. נכון שבמשך הזמן המדינות איבדו כח לטובת הממשל המרכזי אבל הן עדיין נהנות מהרבה מאוד אוטונומי בניהול הענינים הפנימיים שלהן.
באירופה, למרות לחצם של הפוליטיקאים, אזרחי האיחוד האירופאי מסרבים להפוך את האיחוד ממסגרת כלכלית ומסגרת אזרחית רופפת למשהו שבלילה חשוך ניתן להתבלבל ולחשוב שהוא מדינה* (כאשר גרמניה בעצמה מחולקת למדינות). האזרחים האירופאים לא רוצים שלטון מרכזי כל יודע וכל יכול, הם רוצים שהבעיות שלהם ינוהלו על ידי אנשים שמדברים את אותה השפה וחווים אותה התרבות, בקיצור אנשים שיבינו יותר טוב את הבעיות שלהם בהקשר שחשוב להם – משפחה, חברים וקהילה קרובה.

הריחוק המנטאלי של השלטון המרכזי מהחיים ה"אמיתיים" של האזרחים גדל ככל שהאוכלוסיה גדלה וככל שהיא מכילה יותר תרבויות שונות. במדינות סקנדינביה עם אוכלוסיה יחסית קטנה והומוגנית יותר קל לשלטון המרכזי להחליט החלטות שידאגו לכך שהאספסוף לא יהיה זועם. במדינה הרבה יותר גדולה ורב תרבותית כמו בריטניה קשה להחליט החלטה שבעיקבותיה לא יופיע אספסוף מסוג אחד או אחר בכיכר טרפלגר.

ב1948 היה יחס של חבר כנסת אחד ל5000 תושבים, היום היחס הוא 1:60000. האם חבר כנסת אחד יכול באמת להבין ולייצג את כל הצרכים המגוונים של עיר קטנה? וכאשר חבר הכנסת אינו נגיש באמת לבוחרים שלו מה הפלא שאינטרסנטים מוכנים לשלם כסף בשביל להפגש איתו ומי שאין לו כסף נמצא בתת יצוג**?, וכל זה במדינה מאוד הטרוגנית כמו ישראל.

השלטון המרכזי צריך להיות חלש, הוא צריך להגן על הגבולות, לדאוג למטבע, ולקבוע חוקים בסייסיים שמשקפים הסכמות מוסריות שהן בגדר המכנה המשותף הנמוך של כלל האוכלוסיה. כל דבר שמעבר לכך – דברים כמו חוקי איסור עישון, שעות וימי פתיחה של עסקים, לא צריכים להיות ענינו של השלטון המרכזי.

בארצות הברית שכר המינימום נקבע באופן אינדיבידואלי על ידי כל מדינה וחלק מהערים. יש מדינות בהן שכר המינימום זהה לשכר המינימום הפדרלי (שנוגע רק לחברות שעושות בסחר בין מדינות ומעל רמת מחזור מסוימת), כאלו שהוא גבוה יותר וכאלו שאין בהן שכר מינימום. כל מדינה מתאימה את גובה שכר המינימום לתנאים החברתיים והכלכליים שלה.

בישראל לעומת זאת, גם אם דב חנין יבחר בעוד חודש לראש העיר של תל אביב בקול אחד, הוא לא יוכל להפעיל תחבורה ציבורית בשבת בגלל שחוקי המדינה אוסרים על עבודה בשבת למרות ש100% מהתלאביבים רוצים בכך והוא לא יוכל לקבוע למפעילות התחבורה הציבורית באילו אוטובוסים להשתמש מאחר שאת הזיכיון לחברת האוטובוס מעניק משרד התחבורה.

האספסוף לא יעלה לירושלים כאשר ההחלטות החשובות הנוגעות לחיים שלו יקבעו במסגרת הקהילתית שלו, מסגרת בה יהיה לו הרבה יותר סיכוי להשפיע. הקהילה צריכה לקבוע באופן פרטני את הדרישות שלה מהתאגידים שרוצים להשתלב בה.
תאגיד שירצה לעבוד במאה שערים יחויב על ידי הרגולטור המקומי לייצור מוצרים כשרים בלבד בעוד שתאגיד שפועל בתל אביב יחויב בהקמת בית קפה איכותי כחלק מהעסק על ידי הרגולטור המקומי.

במצב הנוכחי אותו "התאגיד האכזרי" שיהונתן מתיחס אליו צריך רק לשכנע 61 חברי כנסת. מה הסיכוי שכאשר הוא יצטרך לשכנע 61 רגולטורים מקומיים התוצאה תהיה יותר מתאימה לרצונות של רוב הציבור? לא מספיק לזרוק את המילה רגולציה כמילת קסם שבאמירתה נפטרות כל הבעיות***, צריך שהרגולציה תתאים לצרכים של האנשים ולא רק למה שפקיד מסוים למד בבית הספר.

העיקרון ברור – ככל שקבוצה קטנה יותר תעסוק ברגולציה בכדי לוודא את קיום הצרכים שלה, התוצאה תהיה יותר מתאימה לה ובאינדוקציה הרגולציה הכי טובה נעשית על ידי האדם הבודד.

* למעשה המגמה באירופה היא של פירוק מדינות. צכוסלובקיה התפרקה לצכיה וסלובקיה, יוגוסלביה התפרקה ל7 מדינות, ברית המועצות התפרקה, באיטליה מדי כמה שנים מדברים על התנתקות של הצפון העשיר מבדרום, בבלגיה מדברים על חלוקת המדינה לשתיים בין דוברי הצרפתית והפלמית, בסטוקלנד יש פרלמנט ויש לו סמכויות ויש מפלגה שמדברת ברצינות על התנתקות מבריטניה, ובספרד הרגיעו את שאיפות העצמאות של קטלוניה וחבל הבאסקים על ידי מתן אוטונומיה לחבלים האלו.

** בבקשה, בבקשה שאף אחד לא יכתוב משהו בתגובות על השטות שניקראת דמוקרטיה ישירה כי זה פשוט לא עובד מעל כמות של אלפי אנשים.

*** והמשבר הנוכחי הוא רק דוגמא אחת לכישלון המנגנונים הרגולטוריים לפתור את כל הבעיות.