כולם מתלוננים שבישראל כמעט אף כנסת לא מכהנת את מלוא ארבעת השנים המוקצות לפי חוק, וכנסת ממוצאת מכהנת בערך 3 שנים. ההנחה היא שבגלל תקופת השלטון הקצרה יחסית בישראל לא מצליחים לקדם תוכניות לטווח ארוך.

אבל בארצות הברית היציבות השלטונית מובטחת רק לשנתיים. היום ברק אובמה לא רק שזכה בנשיאות אלא גם הנציגים המשויכים למפלגה הדמוקרטית זכו ברוב בסנאט ובבית הנבחרים, אבל היציבות הזו מובטחת רק לשנתיים הקרובות כי בעוד שנתיים שוב יהיו בחירות לבית הנבחרים וגם כשליש מהסנאטורים ילכו לבחירות, כלומר לאובמה יש פחות משנתיים להצדיק את התשבוחות שהוא קיבל כי בעוד שנתיים הוא עלול להתיצב מול סנאט וקונגרס שנששלטים על ידי נציגים רפובליקניים.

יתכן שמבחינה ביצועית לנשיא אמריקאי יש הרבה מאוד כח, אבל בשביל להעביר רפורמות בדרך כלל צריך חקיקה ובשביל להעביר חקיקה צריך רוב גם בבתי המחוקקים או לעסוק ביצירת קואליציות זמניות.

אני מניח שהדמוקרטים לומדים היום היטב את הצורה שבה ביל קלינטון איבד תוך שנתיים את הרוב הדמוקרטי בסנאט ובבית הנבחרים (רוב יותר גדול מזה שכנראה אובמה יוצר) ולא הצליח להחזיר אותו במשך כל הכהונה שלו. האם הנסיון הזה יהפוך את הדמוקרטים בשנתיים הקרובות למתונים ופשרניים יותר, או שאולי הם יפעלו מתוך מנטליות של אכול ושתה כי מחר נמות.

לפעמים בחירות פעם בשלוש שנים, כאשר הממשלה בפועל די יציבה בתקופה הזו יכול להשמע רעיון ממש לא רע. אולי האשמה של חוסר התכנון לטווח ארוך לא נעוץ בשיטת הבחירות שלנו אלא בנבחרים….

זה לא פלא שהעיתונות הכלכלית מתמקדת בנפילות בבורסה והמשבר הפיננסי, אלו הרי דברים שקורים לא רחוק מבתי הקפה האופנתיים ויש אנמציות ומספרים בירוק ובאדום והכתבים יכולים לדבר עם מילים מפוצצות ולהראות נורא חכמים ומתוחכמים למרות שהם לא מבינים חצי מהמילים שאומר להם הפקיד בבנק שלהם כשהם באים אליו. התוצאה היא שאנשים כמו גלעד סרי בונים לעצמם סיפור של המשבר הכלכלי שהוא לפחות לפי דעתי מנותק מהאמת*.

לדעתי הסיפור האמיתי הוא כזה: עד לפני לפני שנתיים אזרחי ארצות הברית חיו בnever-never land בה יש להם עבודה קבועה הוצאות המחיה שלהם נמוכות יחסית וההשקעות שלהם שומרות על ערכן. אבל לפני שנתיים נחתו על האזרח האמריקאי שלוש צרות כמעט בו זמנית – מחיר התבואה עלה ואיתו כל מחירי המזון שמבוסס עליה, מחיר הנפט עלה והריבית על ההלוואות צמודות ריבית הפריים שנלקחו רק ארבע שנים לפני כן עלתה ב4%. התוצאה הסופית היתה שהאמריקנים קנו פחות XBOX ונייקי במאה דולר ויותר אמריקאים מהרגיל לא הצליחו לעמוד בתשלום על ההלואות שלהם. עם פחות כסף פנוי האמריקאים הפסיקו לקנות, דבר שהביא לסגירת עסקים קטנים בערים שלהם ןכמובן שהפסיקו לקנות בתים כתחביב. מאחר שנבנו הרבה יותר בתים מהגידול באוכלוסיה זה גרם לירידה בערך הבתים של האמריקאים ותחושה פסיכולוגית של ירידה בעושר שדרמה להם לצמצם עוד יותר בהוצאות וחוזר חלילה.

במשך שנתיים נראה היה שהבעיה של הכלכלה הריאלית מבודדת לארה"ב, שמדינות אחרות מפצות על הירידה בצריכה האמריקאית ולכן אין פגיעה בכלכלה שלהן (בבריטניה התפוצצה גם כן בועת הנדלן אבל זה לא נראה אירוע קשור), אבל הירידות השבוע בכל הבורסות מראות שהמשקיעים חושבים שהפגיעה בכלכלה הריאלית עומדת להתפשט לכל העולם.
נוטים להאשים את "מחנק האשראי" כסיבה לכך, אבל זה לא ממש הגיוני. לא כל החברות ממונפות כמו חברות הנדלן שהירידות של המניות שלהן התחילו כבר לפני מספר חודשים. ידיעות אחרונות למשל יושב על מחצבי מזומן ולשופרסל יש לא רק תזרים מזומנים שוטף אלא גם מכריח את הספקים שלו לתת לו אשראי. אם הסיבה לירידות היתה רק מחנק האשראי הירידות היו ספציפית במניות של חברות תלויות אשראי.
אבל במשך השנתיים האלו התנהל גם תהליך אחר שכנראה איזן את הירידה האמריקנית בצריכה – האולימפידה בסין. סין שפכה הרבה כסף בשביל להקים את המתקנים האולימפיים ולהפוך את הערים בהן האוליפידה אמורה להתחדש לערים מודרניות. כאשר תנופת הבניה הסתימה החברות מכל העולם שסיפקו שירותים לסינים בצורה ישירה או עקיפה נשארו בלי תעסוקה והתחילו לצמצם וכמובן שגם לסינים עצמם יש פחות תעסוקה… בלי השווקים האמריקאים (שלא לדבר על העליה בערך היורו מול הדולר שמיקר את היצוא האירופאי) והסיניים ומאחר שהאירופאים אף פעם לא היו ממש חזק בקטע של צריכה, המיתון הגיע גם לאירופה.

כרגע יש סימנים שהכלכלה האמריקאית בדרך להתיצבות. הדולר הנמוך יחזיר חלק מהמשרות מהודו לארצות הברית, הירידה במחירי התבואה והנפט יפנה כסף לצריכה, הורדות הריבית שגורמות גם להורדת ההחזרים על ההלואות גם עוזרות להקלה, ופחות בתים נבנים דבר שיביא בסופו של דבר להתיצבות במחירי הבתים.

וכאשר לצרכן האמריקאי יהיה כסף הוא ישים אותו בבנק והבנק יוכל להלוות אותו וככה יבוא הסוף למחנק האשראי. זו הסיבה העיקרית למה תוכנית החילוץ האמריקאית מחטיאה את המטרה. במקום לחלץ את הבנקים הגדולים הממשל היה צריך לעזור לאנשים הרגילים ובעלי העסקים הקטנים לעבור את התקופה עד שהשינוי הכלכלי יבוא לידי ביטוי. במקום לתת לבנקים כסף בריבית אפסית בתקווה שעוד עשרים שנה הכסף "יטפטף" לאמריקאי הממוצע, הממשל היה צריך למצוא דרכים יצירתיות לתת את הכסף ישירות למי שנזקק לו.

*נתתי לפוסט הזה להבשיל בטיוטות והאמת היא שאני לא ממש מרוצה ממנו, כי בכל זאת אם מליון כלכלנים מוסמכים מחזיקים בדעה שכל המשבר הזה הוא תוצאה של חוסר נזילות אז מי אני שאתווכח איתם. מצד שני נדמה לי שרוב המשברים הפיננסיים שקדמו למשבר הזה לא השפיעו בצורה כל כך דרמטית על הכלכלה הריאלית.