הסיפור על האדם שחילק דירת 60 מטר לשלוש תת דירות בגודל של 9,11 ו30 מטר, הסעיר את המגיבים אצל אלעד ובכל רחבי הרשת. אנשים מכל שכבות הציבור שאלו הכיצד יתכן שאדם, בדעה צלולה, ישכיר דירות שאינן ראויות למגורים של אנשים במאה ה21 (כמובן שבהרבה מקומות בעזה הן היו נחשבות לדירות סבירות, אבל לא זה הנושא) ולמה לא מוציאים אותו להורג, וגם העיריות אצו רצו להוציא בבית משפט צווים שמכריחים בעלי דירות כאלו להחזיר אותן לקדמותן.

אני לא ראיתי הרבה אנשים ששאלו באיזו זכות אנשים מעיזים להגיד לאנשים אחרים מה לעשות בצנעת ביתם. לכאורה הציבור החילוני בישראל (ולא רק הוא) הוא ציבור ליברלי שמבקש להסדיר כללים וחוקים להתנהגות הולמת במרחב הציבורי אבל מתרחק לחלוטין מעיסוק במה שמתרחש בין אזרחים בוגרים בהסכמה בצנעת ביתם. יתר על כן, במקרים של חוק העישון וחוק החמץ, הרבה אנשים ביקשו למעשה להפוך לפרטיים, אזורים שלפי החוק נחשבים לציבוריים כמו חנויות ומסעדות וטענו שזה ענינו של בעל הנכס ולא של המדינה האם מותר לעשן או למכור חמץ במקום. אז לאן בדיוק נעלמה התנועה הזו להקטנת השטחים הציבוריים והקטנת התערבות המדינה בשטחים הפרטיים?

כלומר, האם זה יעלה על הדעת שב2008 יבוא פקח של העירייה אלי הביתה ויבדוק האם התמונות שתליתי הן איכותיות ותלויות ישר? האם אני מקפיד לנקות את הדירה פעם בשבועיים ובכל רגע נתון אין יותר משני תחתונים בסלון? ואיפה אני מעמיד את הארונות?. האם זה באמת ענינה של העירייה אם החלטתי להקים מחיצות גבס בשביל ליצור מזווה, ארון קיר, או חדר עבודה? כמה חדרי שירותים יש בדירה? או סוג הדלתות שבהן משתמשים בתוך הדירה?. לדעתי התשובה צריכה להיות שלילית, אבל עובדתית אם קנית יותר מדלת פלדלת אחת, צפה ביקור של הפקח.

אפשר לחשוב שחלוקת דירות זה משהוא שהתחיל היום, כאשר למעשה זה מנהג הרווח כנראה מאז הקמת הוילה הראשונה בארץ. זה הרי סיפור פשוט, זוג קונה וילה או דירה דו מפלסית וכאשר הילדים מתבגרים נמאס לו מהרעש שלהם ושל החברים שלהם והם מארגנים דירה במרתף, או בקומה העליונה, עם כניסה נפרדת לחלוטין כאשר רק התשתית נשארת משותפת לדירות שנוצרות. וגם אם לא לכך נועדה ההפרדה במקור, הרי כאשר הילדים עוזבים זהו הדבר הכי טבעי שבעולם לסגור את המעברים בין הדירות (אם נותרו כאלו) ולהשכיר את החלק ששימש את הילדים. אבל האם מישהו שמע אי פעם על עירייה שבקשה מבעל וילה להחזיר את המצב לקדמותו?

גם בבית משותף אין שום סיבה להתערבות של המדינה/עירייה אם מה שמתרחש בדירה לא פוגע בתשתיות הבנין. האם זה באמת מפריע שהדירה שבה אני כרגע גר היתה במקור דירת שני חדרים עם מטבח סגור ומרפסת ענקית ועכשיו יש בה מטבח פתוח, והמרפסת נאטמה בחלקה בקירות גבס וקיר של החדר נשבר והוקם קיר גבס, כך שכעת זו דירת שלושה חדרים?

ומה הקשר לסינים? למרבה הצער מסתבר שעלי לחפש דירה אחרת ולו בכדי להפגין לבעל הבית שלי שאני לא לקוח שבוי, ובמסגרת החיפוש ראיתי דירה זהה לזו שאני גר בא, רק נאמנה יותר למקור, ובתוך הדירה התגוררו שלושה זוגות של סינים. כן, בתוך הששים מטר המרובעים חיים שישה אנשים מבוגרים. אז הם בנו קירות גבס ויצרו מהסלון חדר נוסף, הפכו גם את המטבח לחדר, ושמו דלתות עם מנעולים, אבל מאחר שאלו דלתות רגילות ואין שירותים בכל חדר אז הכל סבאבי באבי מבחינת החוק. לדעתי זה אבסורד שמה שמפריד בין חוקי ללא חוקי הוא סוג המנעול על הדלת.

כאחד מהספיחים של פרשת עומדים בשער/ייגרגייט מתברר שכנראה כל הכותבים שעברו בבלוג ביקורת עיתונות הספורט היו עיתונאי ספורט בעצמם. העובדה הזו גורמת להתיחסות חשדנית לתוכן הביקורת – עד כמה הביקורת הינה ביקורת נייטרלית לגופו של ענין ועד כמה היא נובעת מאינטרסים של הכותב.

אני מניח שהבעיתיות לא ממש קימת כל עוד הביקורת נצמדת לעובדות גלויות לכל, אבל הרבה פעמים מגיע הרגע בו גוף אחד סופג יותר ביקורת, או ביקורת ארסית יותר, מהאחרים והקורא מתחיל לתהות האם אין לכותב אינטרסים סמויים שהוא מנסה לקדם דרך הביקורת.

אם אני זוכר נכון, גם כשדבורית כתבה תחת הכינוי וולווט היו אנשים שתהו על המניעים של חלק מהדברים, אבל הביקורת של דבורית תמיד נטתה לצד היותר שטחי וצריך להיות בן אדם חסר כל ביטחון עצמי בשביל להפגע ממנה. אני לא בטוח אם היה שינוי משמעותי בכתיבה שלה אחרי שהיא חשפה את הזהות שלה.

את העובדה שהאנונימיות אינה הכרחית בשביל להעביר ביקורת ניתן לראות בכך שעידו קינן, יובל דרור וגל מור לא מהססים לבקר כלי תקשורת. העובדה שהם לא מבקרים את מקום העבודה שלהם היא ברורה ומובנת מאליה. ואם המחיר של כתיבה תחת השם שלך הוא המנעות מהתלהמות יתר לא נחוצה בסגנון "אופירע", לא ממש יקרה אסון.

גם רונן דורפן התיחס לנושא האנונימיות.