האם אנונימיות היא מכשול כאשר כותבים ביקורת באופן קבוע?

כאחד מהספיחים של פרשת עומדים בשער/ייגרגייט מתברר שכנראה כל הכותבים שעברו בבלוג ביקורת עיתונות הספורט היו עיתונאי ספורט בעצמם. העובדה הזו גורמת להתיחסות חשדנית לתוכן הביקורת – עד כמה הביקורת הינה ביקורת נייטרלית לגופו של ענין ועד כמה היא נובעת מאינטרסים של הכותב.

אני מניח שהבעיתיות לא ממש קימת כל עוד הביקורת נצמדת לעובדות גלויות לכל, אבל הרבה פעמים מגיע הרגע בו גוף אחד סופג יותר ביקורת, או ביקורת ארסית יותר, מהאחרים והקורא מתחיל לתהות האם אין לכותב אינטרסים סמויים שהוא מנסה לקדם דרך הביקורת.

אם אני זוכר נכון, גם כשדבורית כתבה תחת הכינוי וולווט היו אנשים שתהו על המניעים של חלק מהדברים, אבל הביקורת של דבורית תמיד נטתה לצד היותר שטחי וצריך להיות בן אדם חסר כל ביטחון עצמי בשביל להפגע ממנה. אני לא בטוח אם היה שינוי משמעותי בכתיבה שלה אחרי שהיא חשפה את הזהות שלה.

את העובדה שהאנונימיות אינה הכרחית בשביל להעביר ביקורת ניתן לראות בכך שעידו קינן, יובל דרור וגל מור לא מהססים לבקר כלי תקשורת. העובדה שהם לא מבקרים את מקום העבודה שלהם היא ברורה ומובנת מאליה. ואם המחיר של כתיבה תחת השם שלך הוא המנעות מהתלהמות יתר לא נחוצה בסגנון "אופירע", לא ממש יקרה אסון.

גם רונן דורפן התיחס לנושא האנונימיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים