הסטוריון אוהב היסטוריה? אז למה הוא מסרב לחוות אותה?

חוויתי LOL רציני כאשר עיון מהיר בויקיפדיה גילה לי שאותו מאמר שמלהיט את הרוחות בקרב האקדמיים שעוסקים בהיסטוריה ומקצועות "הומניים" אחרים ( תרגום חכם לעברית, תקציר טיפש), מתיחס לעליית תאצ'ר לשלטון כנקודה חשובה בציר הזמן הכרונולוגי, אבל מפספס את העובדה שבשנים 70-74 תאצ'ר היתה שרת החינוך. אז למה היתה תאצ'ר אחראית יותר, להנאה של הכותב בשנות ה70 או לאכזבה שלו בשנות השמונים?

לא צריך להיות חוקר דגול במדעי החברה בשביל לדעת שעל החברה הבריטית עבר שינוי מאוד עמוק אחרי מלחמת העולם השניה – פירוק האימפריה ובנוסף דעיכה איטית של מבנה החברה המעמדי לטובת חברה יותר פלוראליסטית. האם מה שקרה באוניברסיטאות הוא תוצאה ממדיניות כלכלית מסוימת, או שהיא תוצאה של פתיחתה להמון שרוצה תמורה עבור הכסף שלו ושאין לו את הממון לעישון איטי של מקטרת בחדר ההסבה, לא באמת חשוב. מה שיותר חשוב שהשינוי קורה עכשיו, ניתן לראות אותו בעיין, וחלק לא קטן מהאנשים שמעורבים בו עדיין בחיים, ואת המסמכים שמלווים את התהליך ניתן עדיין להבין בהקשר שלהם. לכאורה הזדמנות מחקרית מצוינת.

אבל המאמר המקורי לא רואה זאת כך והוא שואל בקול מאוד פגוע "מי הזיז את הגבינה שלי?!?!?!?!?!?". תארו לעצמכם שהטקסט הזה היה נכתב בשנות השלושים של המאה העשרים ומתאר את החרבתה של האווירה המיוחדת באוקספורד בעקבות מתן האפשרות לנשים ללמוד לתואר, דבר שהביא מתח מיני למסדרונות האוניברסיטה השקטה. או אולי בשנות השבעים באוניברסיטה בדרום ארה"ב מתלונן על כמה זה מפריע שלבנים אמידים צריכים ללמוד עם שחורים עניים והמתחים שנגרמים מכך.

בטח במאה ה18 (?) כאשר הוציאו את התיאולוגיה מרשימת התארים האפשריים ללימוד, כמה אותה זעקה. בטח אז אמרו שהאוניברסיטאות מאבדות את תמיכת האלוהים וסוף העולם תכף מגיע. עברו יותר ממאתיים שנה ומתברר שיתכן שיש לנו יותר כלים ואולי אנחנו גם קצת יותר חכמים, אבל במהות הבסיסית בני אדם נשארו בדיוק אותו דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים