בעוד שאישה אחת התנהגה ביהירות וטפשות משפטית מדהימה ו"זכתה" לקבל קנס מדהים על שיתוף קבצים שודאי הRIAA לא היה חולם לבקש, אישה אחרת הצליחה לקבל יעוץ משפטי יותר מוצלח, ואולי יותר חשוב מזה, חוות דעת טכנית על הבעיות בשיטות זיהוי משתפי הקבצים שבהן נוקט הRIAA.
חוות הדעת מפורטת ומענינת מבחינה טכנית והיא טוענת שתהליך הזיהוי אינו מדויק דיו בשביל להוות ראיה משפטית. היא מעלה את השאלות הבאות:
- איכות התוכנה בה משתמשים לזיהיוי משתפי קבצים – אין תיעוד שהיא נבקדה ונמצאה אמינה ללא רבב.
- לפי רשומות הניטור לא ברור האם אותה תוכנה הצליחה באמת ליצור קשר באופן חד משמעי עם המחשב שממנו שותפו הקבצים
- לא ברור האם השעון של המחשב שעליו רצה התוכנה היה מסונכרן עם השעון של המחשבים של הISP ולכן לא ברור האם הזיהוי של שילוב הזמן וכתובת IP הינו מספק בשביל לזהות מנוי מסוים
- לא ברורה איכות התוכנה של הISP שעוקבת אחרי הקצעת כתובות הIP למנויים והאמינות שלה.
- לא ברורה מידת השליטה של הלקוח על המחשב שלו עצמו. במקרה הספציפי זוהתה רוגלה שרצה על המחשב.
ברור שלא כל הטענות עומדות במבחן ההגיון הפשוט, אבל עוד לא ממש הוכח הקשר שבין הליך משפטי להגיון 😉
זה מעניין, מרק, לדעת האם ההליך שבו נקטו הוא רק אזרחי או שיש לו גם היבטים פליליים.
יש לכך משמעות לגבי נטל ההוכחה. כי אם מדובר במשפט פלילי, אז אסור שיהיה ספק קל שבקלים לגבי הדרך שבה הגיעו אל המסקנה שהאישה אכן אשמה. בהליך אזרחי, לעומת זאת, מספיק שיוכיחו שיש סיכוי של מעל 50% לכך שהיא אכן ביצעה את מה שנטען שהיא ביצעה, בשביל לחייב אותה.
דותן
אין לי מושג, אבל תמיד חשבתי שעניני הפרת זכויות יוצרים הם דברים שנידונים בתביעה אזרחית. לא סתם הוספתי את ההערה לגבי ההגיון כי לא נראה לי שהוא היה מצליח בעזרת הטיעונים האלו לשכנע חבר מושבעים, אבל לפי הלוגים הספציפיים לתביעה הזו, מעבר לבעיות העקרוניות, כנראה שבאמת היו בעיות טכניות שמעוררות ספק כמעט סביר ובגלל זה אני מניח שהRIAA החליט למעשה לבטל את התביעה.