התחלתי לכתוב פוסט למה אני מצביע לקדימה והוא לא ממש הגיע לנקודת הסיום, אז אולי אצליח לסיים אותו בחלקים.
פרט לפעם אחת שבה נכנעתי ללחץ חברתי, בכל מערכות הבחירות עד לאחרונה הצבעתי מרץ. היום בא יודן רופא ומתאר די במדויק למה כבר בבחירות הקודמות לא יכולתי אפילו לדמיין הכנסת פתק של מרץ למעטפה:
בכל מערכות הבחירות שמאז (למעט האחרונה) הצבעתי למרצ. עד היום יש לי זהות גדולה עם המצע שלה, לפחות בנושאים המדיניים והאזרחיים שבאים לידי ביטוי במצפן הבחירות של המכון הדמוקרטי. אבל עם השנים חוסר הנחת שלי ממנה הלך וגבר. מרצ לא ממש ניסתה לחבור לקהלים חדשים, לא פתחה את שורותיה לפעילים ערבים ומזרחיים משמעותיים, רן כהן תמיד נכשל בניסיונותיו להיות ראש המפלגה. בכלל העדיפה המפלגה תמיד למנות לראשה פורשים של מפלגת העבודה: יוסי שריד, יוסי ביילין ויעל דיין בתל-אביב. את המאבק בכפייה הדתית זנחה לטובת שינוי, תמיד העדיפה את הדרך המדינית על פני האזרחית והסכימה לשבת עם ש"ס כדי להציל את השלום. משנה סביבתית בכלל לא הייתה לה וכיון ששניים מחברי הכנסת שלה הם חלק מהלובי החקלאי, יש לה יד ורגל הן במשבר המים והן בהחלטות קרקעיות גרועות שנמנעו רק בגלל בג"צים.
אבל הקש ששבר את גבי היה שנות אוסלו ובעיקר האינתיפאדה השנייה. במשך שנים הסברתי יחד עם מרצ שהבעיה היא הכיבוש של הגדה והרצועה, ושאם נסכים למדינה פלשתינית בשטחים אז יהיה שלום. התפיסה הזו החלה להישחק בפיגועים של שנות אוסלו, וביתר שאת עם פרוץ האינתיפאדה. מישהו שם היה צריך לעשות חושבים, מישהו היה צריך להגיד אולי טעינו, מישהו היה צריך לאוורר את העמדות. במקום זאת היה קל יותר להאשים את ברק, ולשנוא אותו כמי שפירק את תהליך השלום. יכול להיות שבצדק, אבל אף אחד לא ממש טרח לבדוק את עמדותיו המסורתיות. הכל המשיך כרגיל. ביילין המשיך לעשות שלום עם עבד-ראבו, ומרצ הפכה פחות ופחות רלוונטית ויותר מפלגה צרה של צפונים וקיבוצניקים מהשומר הצעיר.
למרץ של פעם היתה אג'נדה ברורה ומובדלת ממפלגות אחרות. מרץ של היום צריכה גימיקים של סלבס מתלהבים מהטלביזיה בשביל למשוך קולות. וכמובן ששום ליברל שפוי בדעתו לא יצביע עבור מפלגה שחברת כנסת שלה מציעה לזרוק לכלא גברים על שום שביצעו סקס הטרוסקסואלי בהסכמה חופשית ומלאה בין בוגרים כשירים בנפשם, בגלל שהאחד נתן לשני כסף במקום להזמין אותו לדרינק או לקנות לו בושם יקר.
גם לי מרץ כבר לא עושה את זה, אבל מה שהכי לא עושה לי את זה זה השובל העכור/פלילי/מושחת שציפי ליבני סוחבת אחריה: רוחמה אברהם, צחי הנגבי, אפללו, גדעון עזרא, יואל חסון, הירשנזון ואולמרט (שעלולים גם עלולים חו"ח לחזור למפלגה).
אני חוטפת צמרמורת רק מהרעיון שהאנשים הגרועים האלה הולכים להמשיך לנהל לנו את המדינה, אתה לא?
בטח שהם גם לא עושים לי את זה אבל מה האלטרנטיבה? זה לא שאין אדיוטים מוחלטים כמותם (אולי טיפה פחות) במפלגות האחרות.
מאד הייתי רוצה לקוות שאני לא היחידה שסבורה שעדיין נותרו אנשים איכותיים ותרבותיים שהיו ראויים להיבחר, כמו נניח צלי רשף, שלי יחימוביץ, דניאל בן סימון, דן מרידור, ורחמנא ליצלן אפילו אהוד ברק. כל אלה הם הרבה הרבה פחות אידיוטים מפמליית השוטים השוכנת בקדימה.
שלי יחימוביץ, לדעתי האישית, היא אחד האנשים המפגרים בכנסת ועודף פעלתנות לא יכסה על זה. חוץ מזה שהמקום הטבעי שלה הוא בחד"ש. על אהוד ברק לא צריך לדבר כי את הפעילות הפרלמנטרית שלו ניתן לסכם בביטוי "מעולם לא היתה קיימת" ודניאל בן סימון? מה בדיוק הוא מבין בחקיקה?
לליכוד לעומת זאת יש הרבה אנשים שברמה העקרונית אי אפשר לזלזל בהם, הבעיה היא המזיע הגדול שעומד בראשם. אולי אם הליכוד היה מפלגה קטנה והכי רחוק שנתניהו היה יכול להגיע היה תפקיד שר האוצר הייתי שוקל את זה, אבל יש לי גם בעיה עקרונית עם זה שהליכוד הוא בפועל מפלגה פופוליסטית אני פשוט אתקשה לאצביע בעד ארדן שבטח ירצה לקבוע בחוק את סדר הערוצים בזיפזופ בכנסת הבאה.