התנהל בין כרמל וביני דיון לגבי סוג או כמות (ואולי איכות) הפרטיות שבלוגר זכאי לצפות לה ברשת. אני לא ממש בטוח עד כמה הדיעות שלנו רחוקות אחת מהשניה מאחר שכרמל, שלהבנתי טוענת שיש הגיון בכך שבלוגרים קטנים יזכו לפרטיות גם אם הם לא פועלים טכנולוגיות בכדי לממש אותה, לא ממש משרטטת את הקוים שמפרידים בין ילדה בת 12 בישרא לגלוב. בקשר לדיון הזה יש לי שני סיפורים אישיים מחיי הבלוג.

החוויה הטוב: בעקבות חיפוש שמו של העיתונאי שאותו הוא הכיר, הגיע אדם שעסק באותו זמן בגיוס צוות הקמה לסטארטטפ למאמר הזה. הוא הסכים עם חוות הדעת שלי בקשר לכישורי העיתונאי, הסתובב קצת באתר, קרא את קורות החיים והרים טלפון.

החוויה הרעה: תוך כדי תהליך ראיונות (שבשבילו התעצלתי למצוא וורד ופשוט נתתי קישור לקורות החיים), ולפני שעזבתי סופית את החברה הקודמת, פרסמתי את המאמר הזה. בסופו של התהליך, כאשר הסבירו לי למה לא מעונינים בשרותי, הסיבה שניתנה לי היתה שבעקבות המאמר הזה אנשי כח האדם חשבו שאני בעל יותר מדי אופי עצמאי/יזמי לצרכי החברה (שזו סיבה לגיטימית לחלוטין מבחינתי).

אובדן הפרטיות נושא גם סיכוי וגם סיכון. בשביל בני נוער הסיכוי הוא הגדלת המעגל החברתי, ולאלו שנמצאים בשוליים חברתיים יש סיכוי למצוא קבוצת השתיכות. האם הסיכוי באמת לא שווה את הסיכון שאמא שלהם תגלה את הבלוג?