סמי שלום שטרית מנסה לסחוט אותנו רגשית (זהירות תמונות זועה שראיתם כבר הרבה כאלו בסרטים ושידורי חדשות מהרבה מקומות בעולם). הבעיה היא שאני לא מצליח ממש להבין איזה רגש הוא בדיוק מנסה לסחוט. אצלי תמונות של אנשים שמקדישים מספר שעות בחודש במחשבה על "איטבח אל יהוד", כאשר הם ובני ביתם וילדיהם הקטנים מתים וכל מה שנשאר מהם זה גופות קטועות וחרוכות, מעורר רגש לא נאה של שמחה לאיד. כי ככול שהתמונות יהיו זוועתיות אני לא יכול שלא לדמיין את אותם האנשים, אם המלחמה היתה מוצלחת מבחינתם, עולים על הגגות ופותחים בהילולה גדולה אם היו מראים את הגופה שלי במצב הזה. מי שהמוסר האנושי שלו כל כך נמוך לא צריך להתלונן כאשר מפעילים כלפיו אותם קריטריונים מוסריים שהוא מפעיל כלפי אחרים.

בסופו של דבר, אם באמת החיים שלהם היו שווים משהו בעיניהם, הם היו קמים ודורשים כאיש אחד להחזיר את שני החיילים החטופים, כי כבר אחרי התקיפות הראשונות של חיל האויר על בירות היה ברור באיזה צד ימותו יותר, והרבה יותר, אזרחים. אבל החיים שלהם לא ממש חשובים בעיניהם כמו הכבוד והגאווה שלהם, אז הם גם לא ממש חשובים בעיני.

מלחמת ששת הימים נמשכה שישה ימים, מלחמת יום כיפור נמשכה פחות משלושה שבועות. הסיבה לכך שהמלחמות האלו הסתימו כל כך מהר היא שהשליטים הדיקטטוריים של מדינות ערב הודו בהפסד והחליטו שאין סיבה שהאוכלוסיה שלהם תסבול. היום למנהיגים של צבאות הטרור לא אכפת כלל מה קורה לתומכים שלהם. להם לא אכפת וגם לי לא אכפת.