התנהל בין כרמל וביני דיון לגבי סוג או כמות (ואולי איכות) הפרטיות שבלוגר זכאי לצפות לה ברשת. אני לא ממש בטוח עד כמה הדיעות שלנו רחוקות אחת מהשניה מאחר שכרמל, שלהבנתי טוענת שיש הגיון בכך שבלוגרים קטנים יזכו לפרטיות גם אם הם לא פועלים טכנולוגיות בכדי לממש אותה, לא ממש משרטטת את הקוים שמפרידים בין ילדה בת 12 בישרא לגלוב. בקשר לדיון הזה יש לי שני סיפורים אישיים מחיי הבלוג.

החוויה הטוב: בעקבות חיפוש שמו של העיתונאי שאותו הוא הכיר, הגיע אדם שעסק באותו זמן בגיוס צוות הקמה לסטארטטפ למאמר הזה. הוא הסכים עם חוות הדעת שלי בקשר לכישורי העיתונאי, הסתובב קצת באתר, קרא את קורות החיים והרים טלפון.

החוויה הרעה: תוך כדי תהליך ראיונות (שבשבילו התעצלתי למצוא וורד ופשוט נתתי קישור לקורות החיים), ולפני שעזבתי סופית את החברה הקודמת, פרסמתי את המאמר הזה. בסופו של התהליך, כאשר הסבירו לי למה לא מעונינים בשרותי, הסיבה שניתנה לי היתה שבעקבות המאמר הזה אנשי כח האדם חשבו שאני בעל יותר מדי אופי עצמאי/יזמי לצרכי החברה (שזו סיבה לגיטימית לחלוטין מבחינתי).

אובדן הפרטיות נושא גם סיכוי וגם סיכון. בשביל בני נוער הסיכוי הוא הגדלת המעגל החברתי, ולאלו שנמצאים בשוליים חברתיים יש סיכוי למצוא קבוצת השתיכות. האם הסיכוי באמת לא שווה את הסיכון שאמא שלהם תגלה את הבלוג?

אני מנסה למצוא איזושהי זוית מתוחכמת/מתחכמת לכתוב עליה ולא מצליח, סימן שאני עדיין לא מאכל לחלוטין את סדרת האירועים שהביאה אותי לפני שבועיים לתקתק בזעם מכתב התפטרות וללחוץ בכל הכח על כפתור הsend בoutlook.

אז אם במקרה עובר פה מישהו שמחפש מתכנת, בין אם למשרה קבועה או כפרילנס, הוא מוזמן להכנס לדף קורות החיים שלי.

הקטע שהכי מדכדך אותי בכל הענין הזה, הוא שלפני חודש פנו אלי בשאלה האם אני עובד כפרילנס ועניתי שלא. איך שהגלגל מסתובב במהירות….

לא יודע מה שבר אותי קודם, מעבר הדירה והמילואים שהוציאו אותי מהמומנטום של שליחת קורות החיים והראיונות, או חודש של הליכה של 10 דקות לעבודה. אז לקחתי את הבוסית לשיחה והצלחנו להגיע להסכם על שכר חדש ומשודרג שיהפוך את הרעיון של עמידה יום יומית בפקקים בשביל עוד מספר זעום של אלפי שקלים ברוטו, ללא אטרקטיבי.

אז עכשיו אני ארויח כמו איש QA עם מעט ניסיון, אבל נו שויין, יש עוד דברים חשובים בחיים בנוסף לכסף.