זו עונת הבחירות בגרמניה (נדמה לי שהן בספטמבר) וכמו בכל מדינה אחרת יש גם פה מספיק מטומטמים שחושבים שאם רק מישהו (אבל לא אלוהים!!!!) ינהל לכולם את החיים, החיים יהיו הרבה יותר גם שיוויונים וגם טובים.

אני לחלוטים מבין את ההחלטה של גרמניה, להבדיל ממקומות אחרים בעולם, שלא למחוק את ההיסטוריה רק בגלל שהיא לא נעימה, ו כתוצאה מכך זה מפתיע אבל הגיוני לראות את החברים מרקס ואנגלס כאשר עוברים ברחוב (לנין כנראה כבר היה יותר מדי עבורם והפסל שלו נטמן באדמה שהתגלה רק לפני שנה)

לעומת זאת אני ממש לא מצליח להבין את עצם קיום שלטי הבחירות הקומוניטיים בעיר שכנראה פרט לצפון קוריאה סבלה הכי הרבה מנחת זרועו של המשטר הקומוניסטי, וזה לא היה כל כך מזמן, רק לפני פחות משלושים שנה שהמזרח גרמנים חיו למעשה בכלא מוקף גדרות שמי שרצה לצאת ממנו פשוט ירו בו.

אותם צבעים, אותה גרפיקה ואותה רטוריקה, ממש מסע במכונת הזמן.

זה לא שלמפלגות האחרות יש רטוריקה יותר טובה, אבל הם מעסיקים גרפיקאים טובים יותר.

כן, כמו בארץ גם פה הפרסומאים לא חושבים שיש טעם במסרים שדורשים יותר משלוש מילים

טוב, די  קשה להשוות מוצרים ממש זהים מאחר שחלק מהדברים פה לא נמצאים בארץ מסיבות כשרות וחלק ממה שאנחנו מכירים אינו פה מאחר שיש מוצרים גרמניים לא פחות טובים. פירות וירקות אין ממש טעם להשוות וכמו שהראתה "מחאת המילקי" אפילו דברים שנראים דומים עשויים להיות זולים יותר אבל גם ממש טובים פחות.

עדיין ההרגשה הכללית היא שעבור מוצרים מקומיים כמו לחם, חלב, גבינות, שוקולד, נקניקים, האיכות זהה או גבוהה יותר משל המקבילים בארץ והמחיר זול יותר.

מותגים כמו היינץ וברילה עשו רושם של מחירים דומים לאלו שבארץ אבל פחית קוקה קולה עלתה פחות, אולי בגלל שפה יש מתחרים מקומיים.

,תחבורה ציבורית, לעומת זאת, יקרה יותר ושימוש בבתי שימוש דורש תשלום שיכול להיות מופרך לחלוטין (יורו בתחנת הרכבת באלכסנדרפלץ)

וכמובן שהדיון .הזה כלל אינו רלבנטי עבור אנשים שעושים את הקניות בKaDeWe, חנות הגדולה ביותר באירופה, ואני מניח שאם אפשר היה להשוות היא היתה גם זוכה בתואר החנות היקרה ביותר.
כמובן שלקרוא למקום הזה חנות זו קצת הגזמה, זה מהרבה בחינות יותר קניון מחנות אבל יש קו מנחה אחד, הכל נראה כל כך טוב, ומתן מירב הנוחיות לקונה, בין אם זה מעליות ומדרגות נעות שלא מנסות להכריח אותך לעבור חצי חנות בשביל לעלות ולרדת קומה או ספות שנראות נוחות מאוד באגף הנעליים.

קומת הכניסה ישר "נותנת בראש" עם המותגים הכי יקרים בעולם, גוצי, רולקס וחבריהם. אם הכעת בשביל לבזבז הרבה כסף הרי אין שום סיבה לתת לך זמן להתחרט כאשר אתה מחכה למעלית.

הקומות היותר גבוהות פחות מרשימות אבל עדיין פשוט דברים יפהפיים וכמובן יקרים. וזה עד שמגיעים לקומה השישית שהיא מה ש"קניון" שרונה היה רוצה להיות. שילוב של המון מסעדות דוכן קטנות ודוכנים שבהם ניתן לקנות מצרכים כמעט מכל סוג שהוא. (הקומה השביעית היא יותר בסגנון של מזנון ופחות מענינת, או שסתם נגמר לנו הכח להסתובב בשלב הזה 😉 )

קנינו משהו? בודאי! איך אפשר שלא אחרי שמסתובבים בתוך מקום כזה. בסופו של דבר כאשר יש כל כך הרבה פריטים, הסיכוי שמשהו שאתה רוצה.צריך יהי במקרה בהנחה, או סתם מחיר שנראה סביר, הוא גבוה.

התאכסנו בבנין החמוד הזה במה שלפשוט הרגיש כמו הפאתים הצפון מזרחיים של מרכז העיר. בשביל לתת תחושה כמה ברלין גדולה, המרחק מפה לאלכסנדרפלטץ (כיכר אלבסנדר?) שהוא כנראה מרכז החלק המזרחי של העיר הוא בערך ארבע קילומטר, ועדיין אם מסתובבים ברחובות התחושה היא של תל אביב ממערב לאיילון ודרום לירקון, חנויות ומסעדות כמעט בכל כיוון.

מישהו פה אמר לנו ש"תודות" למלחמת העולם ולניהול הכושל של מזרח גרמניה ברלין היא העיר הגדולה היחידה בעולם שיכולה לבנות את עצמה מחדש כעיר מערבית מודרנית, אבל עדיין התוצאה היא עירוב סגנוני שלפעמים הוא שייך לשכונה מסוימת ולפעמים אפשר לראות אותו אפילו בבניין אחד כמו זה שבו היינו. הכניסה מהרחוב נותנות תחושה של תחילת המאה העשרים אבל הבנינים עצמם עושים רושם של עיצוב סכמטי קומוניסטי, כאשר רק באחד מהם נעשה מאמץ להביא את החזות שלו לסטנדרטים מערביים של המאה ה21  עם קצת דשא עצים וסורגים.מתקני אדניות שמיפים את הבנין.

הטיפוסים האלו שמרו על הסדר מהצד השני של הרחוב.