קראתי בשעשוע רב את התרעומת של בועז כהן על הקטילה שהמוזיקה הישראלית של העשור הראשון של המאה ה21 קיבלה בידיעות אחרונות. השעשוע נבע מכך שבוע שבועז כהן יודע לבקר כל דבר שזז, אבל פתאום מישהו מבקר דברים שהוא מחבב והוא מידית נכנס לעמדה המאוסה של "למה לראות את השלילי, למה לא להתמקד בדברים החיוביים?".
קריאה יותר לעומק הפתיעה אותי מאחר ששמות היוצרים שניזרקו לחלל המאמר של בועז והתגובות בו, היו ברובם לא מוכרים לי מבחינה מוזיקלית, אפילו אם שמעתי את השם. הדבר הזה אילץ אותי להזכר במוזיקה הישראלית ששמעתי ונהנתי ממנה בעשור הזה שכללה את הדג הנחש המעולים, את פאנקנשטיין המקפיצים, התפוחים שגורמים לרגלים שלך לזוז בלי שליטה, הדורבנים שלדעתי היו המוזיקאים הטובים ביותר בארץ בזמן שפעלו, אבל לעולם הם לא יקבלו קרדיט על זה בגלל שהם עשו יותר מדי שירי פופ, וכמובן שלומי שבן שלמרבה השמחה אפילו אצל בועז לא שכחו אותו.
אבל יש לדיון אצל בועז אספקט נוסף. האם אתם יכולים למצוא מגזר ענק של המוזיקה הישראלית שאיש לא הזכיר שם? כן, שדרן ברדיו ישראלי לא מכיר מוזיקה מזרחית…. מוזיקה מזרחית היא ממש לא המוזיקה האהובה עלי, אבל גם אם ניתן אולי לבטל את רוב היוצרים בה, איך אפשר להתעלם המוזיקה המאוד מרגשת של עמיר בניון*?
נו טוף, ממילא כל סיכומי העשור הם בסך הכל דרך להתחמק מלהתאמץ ולכתוב משהו מקורי….
עוד מחשבה: קראתי יותר לעומק את המאמר בידיעות ואני נוטה להסכים שבשנות התשעים היו יותר מוזיקאים טובים שהגיעו למיינסטרים הישראלי מאשר בעשור הנוכחי, אבל אני חושב שזה קשור יותר לשינויים טכנולוגיים במודל ההפצה שדיללו את המיינסטרים מרוב האיכויות שאי פעם היו בו לא רק בישראל אלא גם בכל העולם.
*עכשיו אני רואה שהוא לפחות אוזכר במאמר בידיעות ביחד עם דיקלה שאני לא מבין איך הצלחתי לשכוח אותה… אוי הסניליות.