מדע ביוני טוב עוסק לא רק בטכנולוגיה אלא גם בבני אדם ומדע בדיוני מצוין עושה את שני הדברים ומתבלן בביקורת חברתית הרלבנטית לקוראים שלו.
אסימוב וניבן הם סופרי מדע בדיוני גדולים, אבל הגיבורים שלהם לרוב חיים בעולם כל כך שונה משלנו שאין אפילו טעם לחפש הקבלות חברתיות. נראה לי שלא סתם הספר האהוב עלי ביותר של אסימוב הוא מערות הפלדה, ספר שלא רק עוסק ברובוטיקה אלא גם בפחד מהזר והשונה (הוא גם דיסאוטופיה ובזה מאוד שונה מהספרים האחרים של אסימוב).
היינלין לעומתם הוא סופר ענק, אם נתעלם מהספרים שעוסקים בלאזארוס (ולדעתי רצוי מאוד לעשות זאת) בכל ספר שלו יש ביקורת חברתית, בדרך כלל מנקודת מבט אנרכיסטית אבל לא רק זו. למעשה גר בארץ נוכריה מכיל כל כך הרבה ממנה שאני לא מסוגל לחשוב עליו כעל מדע בדיוני כלל. עד כמה היינלין ענק תעיד העובדה שהספרים שלו משאירים חותם כזה גדול שגם שנים אחרי מותו אנשים מתווכחים על משמעות המשנה החברתית שלו .
סקאלזי הוא לא היינלין, לפחות עדיין לא, הוא בהחלט לא ענק אבל הוא כבר גדול ואני לא חושב שאסימוב או ניבן יעלבו אם אני אטען שהוא גדול כמותם. כמוהם הוא יודע לספר סיפור, מדע מניע את הסיפור בצורה כלשהי, הסיפור מכיל את עצמו (אין התערבויות אלוהיות הצצות משום מקום בעלילה). אבל…. הדבר האחרון שאפשר לטעון על סקאלזי הוא שאינו עוסק בביקורת חברתית, אבל הביקורת החברתית שלו הרבה יותר מרומזת ופחות גלויה מזו של הינלין.
סקאלזי פרסם לא מזמן בבלוג שלו הנחיות להטיות התרבותיות שצריך לקחת בחשבון כשקוראים אותו. בגדול הן אומרות – אני אמריקאי ויש לי חיים לא רעים, אני יודע שזה לא ככה אצל חלק לא קטן מהקוראים (בעיקר החלק של להיות אמריקאי), אבל זו נקודת המוצא התרבותית שאליה הכתיבה שלי בבלוג מתיחסת.
זה ענין שמאוד חשוב לזכור כשמבקרים את הספרות של סקאלזי. הגיבורים שלו והעלילה נטועים חזק מאוד בתרבות של העולם המפותח בסוף המאה ה20, תחילת ה21. כבן הכתובה הוא גם מודע להטיות שלו ומשתדל להמנה מהתחייבויות לאמיתות מוחלטות ואפילו סתם חלוקה לטובים ורעים (בחלום האנדרויד יש רע אבל הוא במקרה הטוב ניבור משני), ואין אצלו דמויות פלקטיות או מטומטמות ללא סיבה, וכמובן שהוא מכיר ומתיחס בתורה ברורה או סמויה לאייקונים תרבותיים בעבר. מי שיהנה הכי הרבה מהכתיבה של סקאלזי הוא אנשים כמותו, אבל הגדולה שלו כסופר היא שעדיין ניתן להנות מכל סיפור שלו כפשוטו.
וזה אולי מה שמפריד בין סקאלזי להיינלין. היינלין חי בתקופה בה לכל אחד היו אמיתות מוחלטות והוא אפילו פעל למימוש שלהן על ידי השתתפות פוליטית פעילה. סקאלזי לעומתו חי בתקופה בה פוליטיקה היא מילת גנאי ואמת נמצאת רק על פתקי הבחירות של מפלגת העבודה. היינלין צונזר על ידי העורכים שלו מסיבות של תקינות חברתית, סקאלזי מצנזר את עצמו כי ספרות זה המקצוע שלו והוא מקצוען ויודע מה ימכור ומה לא. זה לא שלסקאלזי אין דעה, יש לו אבל מי שרוצה לקרוא אותן מוזמן לבלוג שלו, ויגלה שהדעות שלו הן דומות לאלו של 50% מהאמריקאים האחרים אז לדרוש ממנו להתחפש למישהו אחר רק בכדי להביע ביקורת היא דרישה לא סבירה.
אז כ"מאשימים" את סקאלזי שהוא דומה להיינלין כמו בביקורת הזו על מלחמה של אנשים זקנים, סקאלזי צריך לראות בזה מחמאה, אבל כמאשימים אותו בשטחיות זה סימן שמי שקרא לא ממש שם לב לניואנסים, כי ככה זה סקאלזי, הוא מניח שאם תרצה תוכל לחשוב לבד על המשמעויות של מה שקראת אבל אין צורך להציב שלטי ניאון גדולים בעלילה בכדי להפנות אליהם – הקורא האינטלגנטי יבחין בהם בעצמו.
אפשר היה לקחת את הספר הזה, סצנה אחר סצנה, ולחשוב שהוא נכתב ע”י היינליין בלוחמי החלל. וזה קצת מבאס. כי זה מה שכותבים במדע בדיוני עכשווי, חמישים שנה אחרי היינליין? ועוד יותר מכך, שהפואנטה המעניינת באמת, שהספר אפילו נקרא על שמה, ושמרומזת מהכריכה של הספר בהוצאה אחרת – איך היה מתנהל צבא שמורכב כולו מבני 75 פלוס – קצת הולכת לאיבוד.
אכן מפתיע שספר שנכתב מתוך התיחסות תרבותית לספר אחר מזכיר אותו, אבל לטעון שאם מישהוא משתווה להיינלין 50 שנה אחריו זו אכזבה זה גם מראה פספוס של רוב הניואנסים המודרניים בספר וגם קצת דומה לטענה שמדען מאכזב כי הוא רק ברמה של איינשטיין.
ואני לא יודע אם הספר נקרא על שם הפואנטה והאם זו בכלל אמורה היתי להיות פואנטה או אולי סתם החלטה שרירותית של המוציאים לאור ואולי סתם חוסר יכולת של סקאלזי למצוא שם יותר מענין, אבל העלאת הענין הזכירה לי את ספרי המדע הבדיוני של איאן בנקס. ספרים שהשם שלהם לא קשור כמעט בכלל לנושא שלהם אבל בדרך כלל הוא כן מוזכר בצורה משמעותית בספר.
יהיה מאוד חבל לפסול את הספרים של בנקס רק בגלל השמות שלהם, כי הוא לדעתי אחד מגדולי סופרי המד"ב הפעילים היום וספרים שלו לא רק שמתכתבים עם התרבות העכשווית כמו אלו של סקאלזי אלא גם גם כתובים בסגנון החורג משמעותית מהסגנון התמציתי שהיה אהוב על מייסדי הז'אנר. מצד שני לקרוא ספר של בנקס זה כמו לצאת לטיול מחוף לחוף בארצות הברית, אם אתה יכול הנוף שווה את המאמץ אבל לא כל האנשים בנויים לקרוא 434 עמודים של ספר שאינו ספר כיס כמו האלגבריסט (שוב שם שלא ממש קשור לעלילה) ועוסק בדברים מרוחקים כמעט בכל צורה מחיי היום יום של כולנו ועוד עם עלילה לא לחלוטין לינארית.