אין דבר יותר ישראלי מלקטר. בעצם יש – לקטר בלי לדעת ולהבין את העובדות זה הרבה יותר ישראלי.
מירב מורן החליטה לקטר על תחנת הרכבת הסמוכה לקניון אילון וטוענת בצדק שבמצב כרגע התחנה לא ממש נגישה מכל מקום פרט לאזור הדן דיזיין והמשך הרחוב בו הוא נמצא. מה שהיא בוחרת לשכוח/לא לדעת/לא להבין זה שלא זה היה המצב עד לפני שנתיים או שלוש כאשר יצרו את ההפרדה המפלסית ברחוב מבצע קדש ששחרר את הפקקים שיצרו מחסום הרכבת והכניסה לקניון אילון, פקקים שמהם סבלו גם נוסעי האוטובוסים שספציפית לאזור הזה הם ודאי מרובים יותר מנוסעי הרכבת.
הבעיה של תחנת הרכבת הזו היא שהמקום הנכון שלה הוא מתחת לקניון איילון, או לפחות צמוד לאצטדיון, המקומות שאליהם אנשים עשויים לרצות להגיע ושמהם יש תחבורה ציבורית טובה, אבל זה משהו שהיה צריך להיות מתוכנן בזמן ההקמה של המקומות האלו ובתקופה ההיא ההתיחסות לרכבת היתה פשוט לא קיימת.
היום ליישם פיתרון כזה שהמשמעות שלו הוא הטית מסילת הרכבת וביצוע עבודות בפארק הירקון זה ענין לא ריאלי, יותר ריאלי כנראה זה מעבר תת קרקעי מהתחנה הקיימת לקניון ומעבר מעל/מתחת לירקון לאזור רמת החייל.
ככה זה כשהתכנון הראשוני אינו אופטימלי, כל הזמן צריך להוסיף טלאי על טלאי, אבל להתלונן על כך ששירות השאטלים של עיריית תל אביב הוא בזבוז זה סתם טמטום ורשעות. זה בדיוק מה שנעשה בהרצליה פיתוח ששם התחנה עוד יותר מרוחקת ולא נגישה (אבל אי אפשר לצלם את חוסר הנגישות אז לא סביר שמירב תכתוב עליה)
מה שהוא לא מזכיר זה איפה היה הדיון הזה כאשר גלובס החליטה על מדיניות הפרסומות הנוכחית שלה, מתי הוא העלה בכנס מפרסמים או עיתונאים כלשהו את הצורך בדיאלוג עם הצרכנים לגבי המינון והצורה של הפרסומות?
פתאום כאשר שורת הרווח של המדור שהוא אחראי עליו נמצאת בסכנה הוא נזכר לנהל משא ומתן
אין שום סיבה להתחשב באתרי ה"חדשות" הישראלים שמכילים מעט מאוד תוכן חדשותי ומתרכזים במאמרי דעה ורכילות. סביר להניח שאם מחר כולם פרט לאחד יעלמו מהרשת כלל לא נרגיש בהבדל.
כאנחנו בתור קוראים נרגיש שלגלובס יש משהו יחודי ברמה סבירה פלוס להציע לנו יהי אכפת לנו מהיכולת שלו להתקיים ועד אז אין שום סיבה להתחשב בזעקות הקוזקים הנגזלים שיוצאים מעיתונות הדיגיטל הישראלית
הענין הוא שכמו הרבה כתבות אחרות בBBC התאור אכן קרוב למציאות אבל לא ממש תואם לה. למעשה הגברת חטאה כלפי חוקי לשון הרע בצרפת מאחר שהכותרת של הביקורת שלה היתה "המסעדה הגרועה ביותר בעיר" כי לא היה לה כנראה מספיק להשאר בתחום הניסיון האישי שלה ולהסתפק במשהו כמו "המסעדה הגרועה ביותר בה אכלתי", אבל הדבר הגרוע ביותר שהיא עשתה היא שהיא יצגה את עצמה במשפט. סביר להניח שכל עורך דין סביר היה מצליח לטעון שלמרות שהכותרת היא בגדר השמצה הרי ההקשר משאיר אותה מהצד הנכון של החוק ומצליח לפחות להגיע לפשרה.