מירב ארלוזורוב מתרעמת היום על הכח והשכר המשולם לעובדי נמל אשדוד והניצול שלהם בזמן מלחמת לבנון השניה. היא מספרת על כך שבמהלך המלחמה העובדים שיבשו את העבודה כאמצעי לחץ במשא ומתן על הסכמי עבודה. מעבר לכך היא מתרעמת על השכר הגבוהה של העובדים ומציעה לחייב אותם בבוררות חובה לפתירת סכסוכי עבודה.

הרעיונות האלו מוטעים לחלוטין. כמו שכל עסק פרטי זכאי לחופש בקביעת המחירים של המוצרים שלו, ואם יש לו טיפה יכולת, הוא יעלה מחירים דוקא בזמן שיש חוסר במוצרים שלו (או דרישה גבוהה כמו המסקנטייפ במלחמת המפרץ), כך גם עובד ראשי לדרוש תוספת שכר (העלאת מחיר העבודה שלו) גם בזמן שהוא הופך להיות לחסר תחליף בארגון. בצורה דומה, כמו שבעלי עסקים יכולים להתאגד לצורך שיפור פני הרחוב שלהם, כך גם עובדים יכולים להתאגד לסיפוק צרכים משותפים. אין שום סיבה שיהיה הבדל בזכויות הכלכליות של שני אנשים רק בגלל שהאחד מכונה עצמאי והשני שכיר.

הרעיון שיש משהו מוטעה בכך שעובד פשוט מרויח יותר מאקדמאי מנוגדת לרוח השוק החופשי. השכר של אדם משקף בצורה מסוימת את ערכו לארגון. אם בנמל אשדוד יש סבל שמספר בדיחות מצחיקות כל היום ועוזר לשיפור התפוקה, אין שום סיבה שהוא יקבל שכר יותר נמוך ממנהל הנמל על שלל תואריו. למרות שמדובר ברשות ממשלתית, הרי כל עוד היא עומדת ביעדים הביצועיים והתקציביים שלה, אין שום סיבה ממשית לערער על ההתנהלות הפנימית שלה כל עוד היא במסגרת החוק ולא ניתן להראות שהיא פוגעת ברור בעתידה המידי של הרשות.

בוררות חובה, כפי שברור לחלוטין מהשם, היא לחלוטין לא רעיון שמכיל צורה כלשהיא של חופש. בהחלט הגיוני שעובדים ומעבידים יגיעו למסקנה שלטובתם המשותפת עליהם לפתור סכסוכי עבודה בעזרת בוררות, אבל בשביל לחייב אחת כזו צריכה להיות סיבה ממש טובה, והיותו של שירות מונופול ממשלתי לא בהכרח מספק סיבה כזו, במיוחד במשק כמו ישראל שבו המדינה היא המעסיק הגדול ביותר. לבוררות חובה לדעתי יש מקום רק בשירותים מצילי חיים, וסטייקים מארגנטינה, או מסכים 22" שמתעכבים בנמל אשדוד ודאי שלא נופלים לקטגוריה הזו.

הערה 1: כמובן שהעובדה שלעובדים יש זכות התארגנות לא מחייבת את המעסיק להתיחס להתארגנות

הערה 2: בסופו של דבר, בין אם מדובר בשירותים מצילי חיים או לוגיסטיים, יש מספיק חוקים בישראל בכדי לכפות הפעלה שלהם ברמה נדרשת. העובדה שבמלחמת לבנון הממשלה בחרה מסיבות פוליטיות ואחרות לא להשתמש בהם (כמו הכרזת מצב חירום) היא בעיקר בעיה של הממשלה ולא של העובדים, לפחות כל עוד מתעלמים מהאספקט הנזיל מאוד הנקרא מוסר.

הערה 3: בהנחה שמה שנראה על פניו כשכר לא סביר, הוא אכן כזה, הדרך היחידה לטפל בכך היא על ידי הפרטה ויצירת תחרות בשוק (הפרטה שיוצרת מונופול היא די חסרת טעם) כך שהממשלה תמיד תוכל לבחור בספק שיתן שירות טוב יותר או מחיר נמוך יותר.

נחמיה שטרסלר הוא האדם האחרון שמתפעל מתוכנית ניידות מספרים, וגם הוא מפספס את הכשלים הבסיסיים שלה. למרות ההצהרות התוכנית לא תגרום להורדת המחירים או הגברת התחרות והמימוש שלה יכל להיות טוב יותר.

ניידות המספרים לא תוריד מחירים, אלא אף תעלה אותם בגלל שכל החברות הסלולריות צריכות להוסיף יכולות במוקדי השירות לצורך הענין, להשקיע בתוכנות במוקדי השירות ובמרכזיות, ואולי גם להשקיע בציוד נוסף. מעבר להוצאות החד פעמיות כל השירותים הנוספים יצריכו הוצאות קבועות על התחזוקה שלהם. יתכן שזה לא יהיה מידי, אבל לאורך זמן חברות סלולר יעלו את מחירי זמן האויר בשביל לפצות על ההוצאות הנוספות בדיוק כמו שעשו במקרים אחרים.

אבל הסיבה האמיתית לכך שהמחירים לא ירדו היא שעוד לפני כניסת ניידות המספרים לתוקף, שוק הסלולר הישראלי היה שוק פתוח ומשוכלל בו כל המידע הרלוונטי היה נגיש לכל צרכן ולא היה שום חסם על מעבר מחברה אחת לאחרת. כל אדם שלא היה מרוצה מהחברה שלו יכל לקנות שירות מחברה אחרת.

בעצם יש אנשים שטוענים שהיכולת לשמור על מספר הטלפון היתה חסם כזה, אבל אני לא ראיתי את הראיות לכך. נכון שכאשר מחליפים מספר צריך להתקשר לאנשים שנמצאים איתך בקשר ולידע אותם, אבל לטעון שזה גורם לחוסר ניידות בין חברות דומה לרעיון שבגלל החלפת כתובת המגורים והצורך לידע את כל מי ששולח לך דואר על הכתובת החדשה, אנשים לא עוברים דירה. עדיין לא ראיתי את האדם שמוותר על פלאפון מהעבודה בגלל שזה לא המספר הרגיל שלו, ואני לא מאמין שיש הרבה אנשים שהיו מוותרים על חיסכון של 10 שקל לחודש רק בגלל שהיו חד פעמית נדרשים לשלוח SMS בעלות של 10 שקל.

אם הממשלה היתה מעונינת באמת בהורדת מחירים, הדרך הנכונה לעשות זאת היתה על ידי הגברת התחרות בשוק הזה שהיתה עשויה להתבצע רק עם הממשלה היתה נותנת לכל מי שרוצה לתת שירות סלולארי.

ואם כבר רוצים ניידות מספרים בכל מקרה בגלל הנוחות שהיא מעניקה לאזרח, אז התוצאה הסופית של כל התוכנית מוטעת. למה אני צריך להסתובב כל חיי עם מספר של סלקום רק בגלל שזה כרגע המספר שיש לי? למה לא לפתוח את כל טווח המספרים בני עשר הספרות לכל דורש?.  הצורה הנכונה היתה לקחת דוגמא מרשת האינטרנט שבה ניגשים לאתר דרך כתובת הDNS שלו וכל בעל אתר יכול להעביר את האתר שלו מחברה לחברה בלי מגבלות. בצורה דומה ניתן היה להקים רשות לרישום מספרי טלפון שבה כל אדם יכל לקבל מספר משלו (תמורת תשלום, כאשר אחד מוקצה חינם עם הרישום כאזרח ?) וכאשר הוא נרשם לשירות אצל חברה מסוימת היא אחראית לשייך את המספר שלו לכתובת שמזהה את הפלאפון שבו הוא משתמש.