בים המלל שמלווה את הפעולה בעזה נדמה לי שאיש לא מדגיש את הבעיה האמיתית של רצועת עזה. הבעיה היא שרצועת עזה היא אחד השטחים המאוכלסים הצפופים ביותר וכאילו לא די בכך גם ריבוי האוכלוסיה בעזה הוא מהגבוהים בעולם. לעומת זאת אין בעזה משאבים פיזיים ששווה לדבר עליהם, ולהבדיל ממקומות "עצמאיים" מאוכלסים בצפיפות אחרים כמו הונג-קונג וסינגפור, אין לה שום חשיבות גיאו-פוליטית.

במצב הזה לא קשה לראות למה עזה היא אחד המקומות העניים ביותר בעולם דבר שמוליך בסופו של דבר באופן די טבעי לנסיונות אלימים לשנות את המצב. ההתמקדות ב"מוטיבציה" המוצהרת של אותה אלימות היא לדעתי טעות כי האלימות נובעת מתוך חוסר היכולת לנהל חיים אנושיים סבירים בתנאים האלו של צפיפות ועוני וכל האידאולוגיות של לאומנות, דת, שיטה כלכלית, פוליטיקה, מאבק בין חמולות וכו' הן בעצם רק הצדקות לאלימות ולא הסיבה.

המצב הזה לא נוצר מעצמו והוא תוצאה של הנדסה חברתית תחת חסות האו"ם דרך ארגון הטיפול בפליטים הפלשתינאים אונר"א. הארגון הזה, במקום לדאוג לפיתרון סופי לפליטים, כאשר נהיה ברור שהם לא יחזו לבתיהם, המשיך לשמש בתור מעין מכונת הנשמה שמונעת מהחולה למות אבל אינה פיתרון מספיק טוב בשביל לאפשר לו לחיות. 60 שנה שהארגון דואג לדאוג שפלשתינאים לא ימותו מרעב ולא נותן למעשה לאוכלוסיה להתאים את עצמה ליכולות הפיזיות בסביבתה. יתר על כן עד היום יש מדיניות מוככונת של אפליה כנגד הפליטים הפלשתינאים בארצות הערביות שמשאירה אותם בתוך מחנות הפליטים וכאזרחים מסוג ב (במקרה הטוב) במדינות כמו לבנון וסוריה.

עד 67 גם מצרים הגבילה את אוכלוסית הפליטים לרצועת עזה, וכאשר ישראל כבשה את הרצועה גם היא לא אפשרה לתושבים להגר לישראל. עובדתית, למרות שבאופן תיאורטי יכלו העזתים להגר לירדן ודרכה למדינות המפרץ כנראה שלא הרבה יחסית עשו זאת . לי אין מושג האם זה היה הרגל של דור שכבר נולד בעזה, של אנשים שעדיין קיוו לחזור לבתים שלהם בישראל, או השיפור במצב הכלכלי כאשר העזתים החלו לצאת לעבודה בישראל.

כאשר ב1994 בעקבות הסכמי אוסלו עברה האוכלוסיה לשילטון פלשתינאי החלו להווצר גבולות בין עזה לבין ישראל שהמעבר בהם נהיה קשה יותר ויותר ככל שעבר הזמן ולא נראה שישראל והפלשתינאים יכולים להגיע להסדר סופי. מאחר שבתחילה הגבול עם מצרים היה בשליטת ישראל ולא "פתוח" מספיק בשביל לאפשר לעזתים לחפש פרנסה במצרים, ולאחר מכן (אחרי ההתנתקות ב2005) המצרים הראו שהם לא ממש מעונינים לאפשר זאת, העוני ברצועה גדל (באופן שעשוי להראות מעט פרדוקסלי, אני מניח שההתנחלויות ספקו מקור פרנסה ישיר ועקיף חשוב לחלק מתושבי עזה, לפחות לפני עידן התיאלנדים).

היום, אחרי 60 שנה של הנדסה חברתית, כלל לא מפתיע שעזה היא סיר לחץ מבעבע ואנשים שחושבים שיש להם פיתרון "סופי" לאלימות המובנית בעזה שניתן לסכם בפסקה אחת, בין אם הוא מבצע צבאי, שינוי פוליטי, או סוג כלשהו של פרויקט כלכלי, מנותקים לחלוטין מהמציאות.

רצועת עזה פשוט לא יכולה להתקיים בתור מעין מדינה עצמאית, עם כמות האוכלוסיה הנוכחית שלה ברמת הטכנולוגיה האנושית הנוכחית, בלי לקבל תמיכה ישירה או לפחות גישה לשוק העבודה במצרים וישראל. בעיקרון הפיתרון הטוב ביותר למצוקה ברצועת עזה היא אינטגרציה לתוך אחת מהמדינות האלו, אבל מאחר שהעזתים רוצים להיות מצד אחד עצמאים ומצד שני הם הצליחו להשניא את עצמם על שתי המדינות זה ודאי שאינו פיתרון סביר בטווח הזמן הקרוב. המסקנה העצובה היא שעד שהציבור ברצועה לא יבין שעצמאות לא תוביל אותו לשום מקום שבו כדאי להיות, ותעבור תקופה של בנית אימון מחדש, נגזר על כולנו לחיות עם אלימות שיוצאת מרצועת עזה.

זה לא כל כך חשוב האם 350,000 איש יצאו אתמול מעזה לטיול במצרים או שמדובר רק בעשרות אלפים בודדים, מה שחשוב הוא שהגבול בין עזה למצרים נפרץ וקשה לדמיין מצב בו הוא יוקם מחדש. ולמרות שנשמעו דיבורים על כך שהאנשים עוברים את הגבול בשביל לקנות מוצרי מזון ותרופות שהפכו להיות נדירים ויקרים בעזה בעקבות חסימת המעברים עם ישראל, קשה היה להתעלם מכך שעוברים גם אנשים עם מזוודות שלפי צורת הגרירה שלהן נראות מלאות. סביר להניח שאלו אינם סוחרים שיודעים שיש שוק במצרים למוצרים שלהם, אלא אנשים שעברו את הגבול בשביל לא לחזור, לפחות לא בתקופה הקרובה.

אין ספק שזה הדבר הטבעי ביותר שאנשים הגרים ברפיח הפלסטינאית ירצו לעבור, או לפחות להעביר את הילדים שלהם, לקרובים שלהם ברפיח המצרית¹, אבל כמה זמן יעבור לפני שגם אנשים שאין להם קרובי משפחה מדרגות ראשונות בצד המצרי, יחליטו שעדיף להיות מהגר לא חוקי במצרים מאשר אזרח שווה זכויות בממלכת העוני והעליבות של עזה.

בסופו של דבר העליבות של עזה קשורה באופן הדוק לכך שיותר ממליון אנשים גרים על רצועת חוף מדברית קטנה שלא מסוגל לספק את הצרכים של עצמה מבחינה חקלאית ואין בה שום דבר שראוי למסחר. בשביל לאפשר קיום חיים לתושבים, הרצועה חיבת להיות להיות מסוגלת לקבל עזרה מהשכנים שלה. במצב בו ישראל חוסמת את הגבולות ומצרים לא מקימת מסחר עם הרצועה אין אפשרות קיום לכל כך הרבה אנשים בשטח הזה.

המנהיגות הפלסטינאית בעזה כרגיל לא מצליחה (או שאולי לא מענין אותה) להבין את עובדות החיים האלו. לא תשמע ממנה דבר בפומבי על ניסיון להגיע להסדר ארוך טווח עם ישראל שיאפשר את פתיחת הגבולות למסחר ומעבר עובדים וסביר להניח שגם לא יהיה שום רצון להכפיף את עצמה, לפחות מבחינה פוליטית, למצרים בשביל לקבל עזרה ממנה.

וכך הנכדים של פליטי מלחמת העצמאות ב1948 יהפכו בעצמם לפליטים במצרים. בספר המד"ב היפריון של דן סימונס מוזכרים מחנות הפליטים הפלסטינאים על מאדים. היום זה נראה לי די מציאותי.

¹החלוקה הזו היא חלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם על ידי אנשים שכמו אנשי ה"לסגת לקוי 67" של היום סגדו למפות יותר מאשר אדם דתי סוגד לאלוהיו ולא היה להם אכפת בכלל על הנזקים ההומוניטריים שזה יגרום לתושבי העיר שהיתה מספיק חצופה לגדול עם השנים בלי לשמור על הגבולות.