אני לא אוהד כדורגל גדול, בין היתר בגלל שכדורגל טוב יש כמעט רק בליגת האלופות, ואת צ'לסי אהדתי בעיקר בגלל שמוריניו אימן אותה, אבל בתור אוהד בערך נאמן החלטתי לא לעזוב את הקבוצה רק בגלל שבמקום המאמן הקלאסי הביאו איזשהו אברם אחד מהאורווה, שהיחוד שלו הוא בעיקר בזה שיש לו תחת.
לא שילמתי עבור הערוצים ששידרו את הליגה האנגלית כי ממילא זה לא הכי מענין אותי, אבל ממה שראיתי במשחקים בליגת האלופות, צ'לסי נראתה באילו שהיא מצליחה להתקדם יותר בזכות סוג של כח התמדה מהימים של מוריניו שגרנט לא ממש הצליח להרוס.
ואז באו המשחקים האחרונים של צ'לסי, ובראשם גמר ליגת האלופות היום, שבהם גרנט הוכיח שהוא לא סתם נותן לשחקנים הסופר מוכשרים שלו לשחק והם מביאים לו את התוצאות, אלא שבניהול משחק מצוין במחצית השניה הוא שיתר לחלוטין את המערך שהציב אחד מהמאמנים המוערכים ביותר – אלכס פרגוסון, והעלים את כריסטיאן רונאלדו, מי שנחשב לשחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם.
קורה אחת, משקוף אחד והחלקה אחת הם כל מה שעמד בין גרנט לבין התואר "הישראלי הראשון שזוכה בליגת האלופות", אבל מתוך 3 אפשרויות הוא לא קיבל אף אחת ובזאת נדמה לי שאפשר להכריז רשמית על מותה של אגדת "התחת של גרנט". אני רוצה להאמין שאיש לא יתווכח על כך שצ'לסי היתה הקבוצה שבבירור היתה יותר טובה ושמנצ'סטר למעשה "גנבה" גביע שלפי כל הגיון ספורטיבי לא ממש הגיע לה לפי הצורה בה התנהל משחק הגמר.
אני די משוכנע שאנשי ההתאחדות הישראלית הם האנשים המאוכזבים ביותר בעולם כרגע. במחי החמצת עונשין אחת נעלמה להם התשובה האולטימטיבית לשאלה "למה המאמן הישראלי הטוב ביותר לא מאמן את הנבחרת? כי אנחנו לא יכולים לשלם לו את מה שצריך לקבל אלוף אירופה".