מזמן לא היה, והאמת די נמאס, אבל לא יכולתי להתעלם מהכשל של אביחי אפוטה בתרגום פשוט מאנגלית בפרשת חברת הSSL הכושלת. הוא באמת לא יכל לחכות קצת עד שיקרא את ההסבר שלי 😉 ?
תגית: גלובס
אבי שאולי מגלובס מדגים שגם דיווח יבש על אספת בעלי איגרות החוב של דוראה לא בהכרח תואם למציאות
למה הייתי באספת בעלי אגרות החוב של דוראה? כי אני מחזיק בהן, כי החברה צועדת בוודאות להסדר חוב וכי חבר שיכנע אותי שאני צריך לראות מקרוב מה קורה עם הכסף שלי. לי עשה רושם שאני הייתי היחידי באסיפה בלי נסיון קודם באספות דומות.
לדוראה אין ממש אפיל תקשורתי וממילא מאחר שהייתי באספה לא הרגשתי צורך לחפש מידע נוסף, אבל במקרה נתקלתי בכתבה של אבי שאולי מגלובס על האספה, והחריגות שלה ממה שהיה בה בפועל תמוהות. מהכתבה ניתן להבין שהיתה אסיפה הרבה יותר אמוציונלית מאשר היתה במציאות (אולי בגלל שכל מי שנכח בה יצג גוף מוסדי או שהיה משקיע פרטי שהצליח לעשות כסף מחברות שהלכו להסדר עם בעלי האג"ח).
ריח חזק של אפריקה שרר היום (ב') באוויר במלון סיטי טאואר ברמת גן. לא של היבשת כי אם של החברה, ערב תחילת המו"מ על הסדר חוב עם מחזיקי האג"ח.
בתפקיד לב לבייב שיחק היום בצלאל איגר, בעל השליטה בחברת דוראה , שהפסידה קרוב ל-300 מיליון שקל תוך שלוש שנים, וביקשה היום ממחזיקי האג"ח, להם היא חייבת כ-210 מיליון שקל, להגיע להסדר חוב. הדמיון התחזק כשבמהלך היום התברר כי כמו במקרה של אפריקה ישראל, גם בדוראה תופקד מלאכת הכנת ההסדר בידי פרופ' אמיר ברנע ועו"ד אורי ברגמן.
למעשה דוראה לא ביקשה הסדר חוב בכלל, אלא דחיה של 90 יום בתשלום החזרי ריבית וקרן שהיא אמורה לשלם במאי. אחרי 90 יום התקוה היא שאמיר ברנע יביא הצעה להסדר חוב. למעשה אחת מהביקורת הראשונות שהושמעו באספה היתה על עצם הזימון שלה בלי שלדוראה יהיה אפילו מתווה עקרוני להסדר חוב.
אם אפריקה הוזכרה היא דוקא הוזכרה כניגוד לדוראה מאחר שמבנה האחזקות וסדרות אגרות החוב שלה הם הרבה יותר פשוטים מצד אחד, ומצד שני מאחר להבדיל מלבייב שהזרים כסף לאפריקה הדבר היחידי שהבעלים של דוראה יכול עוד לתרום לחברה הוא 10 קילו מהמשקל שלו (כפי שהתבדח אחד מהיושבים לידי).
אולם הכנסים של המלון בו התכנסה אסיפת מחזיקי האג"ח היה צר מלהכיל את המשקיעים שנדחסו כדי לשמוע את דבריו של איגר
היו יותר אנשים ממה שמישהו (הנאמנים, המלון?) ציפה, אבל לא זכור לי שלמישהו לא נמצא כיסא לשבת עליו
פרופ' ברנע הרגיע את המיליטנטים שבין המשקיעים, והבטיח: "תקבלו תוכנית מפורטת שכוללת הזרמה הונית בתוך שלושה חודשים"
זה לא נאמר באויר כפי ששאולי מציג, אלא בתגובה לכך שחלק מהמשקיעים טענו שמאחר שלברנע יש נסיון, בעיקר עם אפריקה, הרי המבנה הפשוט של דוראה אמור לאפשר לו להציג משהו כבר אחרי 30 יום. כשברנע שמע את זה הוא די התעצבן וטען שהוא זקוק ל90 יום.
המרצה לשוק ההון, נפתלי מנדלוביץ', המחזיק ב-16% ממניות דוראה באמצעות מועדון יו-טרנד, תמך בדחייה של תשלום הקרן
והדעה שלו, כפי שהוא בעצמו אמר בפתיחת דבריו, חסרת כל חשיבות מאחר שהוא בעלי מניות ולכן בניגוד ענינים. הרושם שלי היה שהוא פשוט מציע דברים מטעם בעלי החברה ואני לא בטוח שאני היחיד שקיבל את הרושם הזה.
זה המקום לציין כי בנוסף לבעיית חובות האג"ח, דוראה אינה עומדת בקובננטים לנושיה השונים, וגורלה נתון גם בידי הבנקים, שעלולים לטרפד את הסדר החוב.
מנוסח הדברים אפשר להסיק ששאולי עשה תחקיר מקיף וגילה את הדברים האלו, כאשר בפועל הבעלים של החברה אמר את זה בעצמו באספה וגם הוסיף שלדעתו למרות אי העמידה בקובננטים (אמות מידה שאם לא עומדים בהן צריך להחזיר את ההלואה באופן מידי) זה לא ראלי שמישהו מהגופים שהלוו כסף לחברה יבקש לפדות את ההלואה באופן מידי. למעשה הבנקים הם נושים קטנים יחסית והנושים הגדולים יותר שהחוב שלהם מובטח (כלומר בעדיפות על בעלי האג"ח) הם פסגות וקרן בראשית.
"למה שניתן לחברה להמשיך להתקיים כעסק חי?", שאל בתגובה לדברים אחד המשקיעים, ואיגר השיב לו כי "אם תיקחו את החברה לפירוק מישהו יקבל פרנסה, אבל יביא תמורה נמוכה עבור הנכסים, וזה יבוא על חשבון הנושים הלא מובטחים. בפירוק תקבלו 20 אגורות לכל 1 שקל ע.נ."
"אחד המשקיעים" היה מיכה צ'רניאק שהוא מנכ"ל בית ההשקעות להבה שהיא כנראה משקיע די גדול באגרות החוב של החברה. מענין האם חוסר האיזכור נובע מחוסר הכרות או מכך שלצ'רניאק יש טור קבוע בכלכליסט. נראה לי שראוי היה להזכיר שצ'רניאק דווקא חושב שהוא יכול להשיג 85 אגורות לכל שקל.
איגרות החוב של דוראה נסחרות בתשואות "זבל" של עד 217%.
בדה-מרקר פרסמו פעם נתון דומה לגבי אגרות החוב של מעריב ומעריב איים (ובצדק) לתבוע אותם מאחר שכאשר נשאר פחות משנה לפדיון מלא של אגרות החוב (ולדוראה א' נשארו כחמישה חודשים) התשואה השנתית היא מספר לא משקף.
האיומים של העיתונאים מתחילים לשעמם
למה שלא יבוא כבר העיתונאי שכל כך חשוב לו חופש הדיבור ויתבע אותי כבר על הוצאת דיבה, או כל המצאה אחרת, רק בגלל שהעזתי לחשוב שהוא דביל. אני כבר מעדיף להסחב בבית משפט מאשר לקבל טלפונים ממספר חסוי ב23:30 עם איומים מרומזים.
עכשיו כשאני קורא שוב את מה שכתבתי על יעל גרונטמן, זה נראה לי אפילו די עדיין, בטח לפי הסטאנדרטים שלי. האם בגלל שאנשי הSEO של גלובס לא מסוגלים לבצע את הדבר המינימלי של קידום שמות הכותבים שלהם בגוגל בכדי שיפנו לאתר אני צריך לקבל טלפונים בשעות לא סבירות?