המאמר שפרסם גרשוני אצל וולווט שבעיקר טוען שאין קשר אמיתי בין קו העוני לעוני מהווה עדות מהשטח שלא רק קפיטליסטים חזיריים כמוני לא מסכימים עם תאוות הבצע הסוציאליסטית המבקשת לראות בכסף את חזות הכל, אלא שיש ממש אנשים בארץ שיש להם דברים חשובים יותר בחיים.
המאמר כנראה שעצבן את נדב פרץ (התגובה הראשונה שם) וזה שיעשע אותי עד מאוד. הרי בעקבות הצלחת המאבקים החברתיים שבזכותם גרשוני משלם רק חצי אגרה וחצי ארנונה, לומד בחינם באוניברסיטה, משתמש בתחבורה ציבורית מסובסדת (?), ודאי משלם פחות לביטוח לאומי, הילדות שלו ילמדו בחינם, מקבלת קיצבת ילדים, חי בישוב בו מקבל הטבות מיסים (ולכן עלות המחיה נמוכה יותר), וודאי שאם הוא ואשתו רק ירצו בעקבות ביטול תוכנית ויסקונסין הם אפילו לא יצטרכו להעמיד פנים כאילו שהם עובדים בשביל לקבל כסף מהביטוח הלאומי, אז למה לו בעצם לעבוד? אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר במקומו. ומי משלם על החיים הנוחים האלו? השכירים הפרארים שמרויחים מספיק בכדי לשלם מיסים.
אין לאנשים כמו גרשוני מוטיבציה לצאת מהעוני, הרי אם הם יצאו מהעוני הם יאלצו לעבוד הרבה יותר קשה בכדי בסך הכל לחיות רק טיפונת טוב יותר.
מה שאני לא מבין זה למה סוציאליסטים כמו נדב כל כך "מתעצבנים" מזה. הרי זוהי הגשמת חזון מדינת הרווחה בו אדם יכול לצאת לחופשת לידה של שנה בלי שטרח לחסוך כסף בכדי לממן את זה כי הרי תשלומי הביטוח הלאומי של דוד מרק יממנו אותה.
מאחר שתומכי מדינת הרווחה הצליחו לנתק את הקשר הישיר בין רמת החיים לבין שכר, למה בעצם זה מפריע להם ששכר הופך להיות חשוב פחות? ולמה הם לא מצליחים להשלים עם זה שאין שום קשר מחייב בין קו העוני לבין כל סוג שהוא של עוני אמיתי?
