במהלך היום האחרון היו פה בערך* 400 כניסות יותר מהרגיל, רובן לפוסט הזה, רובן מגוגל כתוצאה מחיפוש אחרי השם המפורש. מאחר שנדרש ידע ספציפי מוקדם בשביל לחפש את השם זה אומר שאותם 400 אנשים ודאי מכירים את הסיפור שזה אומר שהמשפחה והחברים שלהם מכירים את הסיפור. אז כמה אנשים כרגע מכירים לפחות את המתווה הכללי של הסיפור? אנחנו כנראה כבר כמעט שבוע אחרי פעולה פומבית של כוחות הביטחון, מי במערכת אכיפת החוק הישראלית חושב שניתן להסתיר מעשה שהתרחש בפומבי, כנראה לעיני אנשים אחרים, במאה ה21 למשך שבוע שלם? ואם זה יצליח, האם נצטרך להתחיל להתרגל לכל מיני אנשים שכוחות הביטחון מעלימים לשבוע ואף אחד לא יוכל בכלל לספר שהם נעלמו**?

* אין לי תוסף סטטיסטיקות אז המקור הוא הספירה של אדסנס והלוגים של השרת שמסיבות שונות לא אמינים ב100%.

** כמובן שקיימת האפשרות שהחשוד עומד מאחורי ההשתקה, אבל אם הסיפור נכון נראה לי שהוא מסוג האנשים שיתגאו במה שהם עשו ולא ינסו להסתיר.

אני לא מצליח להבין למה המצנזרים למיניהם נלחמים קרבות אבודים. בין אם נעברה עברה על צו איסור פרסום כלשהו או לא, ברגע שזה פורסם ברשת מאוד קשה להחזיר את המידע לארון. ההתעקשות להמשיך באיסור הפרסום (אני מניח שקיימת) לא מוסיפה קרדיט לאנשים שמבקשים אותו.

בסוג של הפוך על הפוך, דוקא נסיונות ההסתרה האלו גורמים לכך שכל בדיה שנרשמה בפורום כלשהו וגוגל אינדקס אותה, הופכת להיות אמת….

נורא התבאסתי כשקראתי את מה ששליו בן ארי כתב על הצורך בצנזורה עצמית כפי שהתגלה בדיווח על מותו של רמון, אבל עוד יותר התבאסתי מזה שעושה רושם שבבסיס כל המגיבים הסכימו איתו.

אסף רמון היה חייל, כלומר עובד מדינה, עובד של כולנו. מותו לא היה בזמן שעסק בעניניו הפרטיים אלא בזמן פעילות מטעם המדינה. קשה לי לדמיין סיטואציה שעליה יהיה יותר קל להגיד שמותו של אדם נופל לקטגוריה של "זכות הציבור לדעת", ואני לא רוצה אפילו להכנס לקטע שנכון שרמון היה סלב אבל בטח יש עוד כמה עשרות משפחות שיש להן טייסים בחיל האויר והן שמחו כאשר רב סרן שמועתי בישר להן שזה לא בן המשפחה שלהן שנהרג.

מי בדיוק יחליט כמה זמן צריך לעבור עד מותר לצייץ על מקרי מוות, כמה זמן עד שתצויץ תקיפת הכור באיראן, כמה זמן עד שיצויץ חוק ההסדרים החדש? מי שהסמכות נתונה אצלו? שמחליט מתוקף כל מיני שיקולים שמעולם לא עברו ולא יעברו מבחן ציבורי?

לא נראה לי שיש טעם ממשי להיות נגד צנזורה ואז לתקוף אנשים על כך שהם מישמים את חופש הדיבור שלהם. מה בדיוק ההבדל אם המשטרה סותמת לי את הפה מתוקף חוק, או אם המון מוסת בה להכות בי אם אני אומר מילה לא במקום?

וכל זה לא אומר שהמדינה צריכה לפרסם את כל מה שאכל הפקיד "א" בזמן שמילה את הטפסים במשרד הפנים. יש דברים שאולי עדיף שישרור בהם מצב של מתח בין שתי עמדות מנוגדות במקום לנסות לקבוע גבולות קשיחים שודאי לא יתאימו ל95% מהמקרים.

ואי אפשר לסיים בלי לדון בהאלהת המת של קבוצת עיתוני אדיוט אחרון ועוד לא מעט אנשים. אני רוצה שיבוא לפה האדם שיביר לי למה המוות של רמון היה יותר חשוב ממוות של אישה בקרית חיים, למה היה בו עיסוק בלתי פוסק ולה איש לא היה מגדיש שני פיקסל בבלוג הנידח ביותר. חוץ מלהיות ה"בן של" מה לכל הרוחות רמון עשה שמצדיק את הסגידה הזו?