בוקר אחד קם אדם ומגלה שחשבון הגימייל שלו נחסם והוא לא יכול לגשת למידע שנמצא בו. הוא מנסה לברר עם גוגל מה קרה לחשבון, אבל מאחר שהתמיכה של גוגל מאוד קשה להשגה הוא לא מקבל תשובה. במקרה הוא קורא על כך ששופט בארה"ב ציווה על גוגל לחסום חשבוון גימייל כי בנק שלח בטעות פרטים חסויים של 1300 לקוחות לחשבון הזה. הבנק טוען שהוא ניסה ליצור קשר עם בעל החשבון דרך הדואל, אבל הרי סביר מאוד להניח שדואל מבנק מגיע אצל כולנו ישירות לתיבת הספאם.

וכך התעורר לו בבוקר אדם וגילה שכל הסיסמאות לשירותים החברתיים השונים, כל התכתובות עם המאהבת, כל הפגישות שהוא תיאם בעניני עבודה נעלמו להם כאילו שמעולם לא היו. והכי גרוע? הוא בכלל לא אזרח ארצות הברית*, אז באיזו זכות שופט אמריקאי סוגר לו את החשבון?

גוגל מצידה מכוסה על ידי תנאי השירות שלה שקובעים במפורש שפתיחת חשבון מותנת העמידה בחוק האמריקאני וחוקים של מדינות אחרות. כמה מאלו שפותחים חשבון בגימייל בכלל טרחו לקרוא את ההסכם שחתמו עליו (כמה מהם מבינים אנגלית משפטית ברמה הדרושה בשביל להבין את ההסכם הזה?).

אפשר להגיד הרבה דברים על שירות הדואל של וואלה, אבל לפחות אתה יכול להבין תחת אילו חוקים השירות פועל ויש סיכוי הרבה יותר גדול שתוכל להתדיין על הנושא בבית משפט.

בעצם, חבל שאותו אדם לא הוציא צו ממדינה אחרת שמחייב את גוגל לתת לו להכנס לחשבון. יכל להיות מאוד מענין.

*לא פורסם מי הוא, אבל אם היה מדובר בשליחת דואל אקראית לכתובת אקראית, רוב הסיכויים שמדובר באזרח לא אמריקאני.

במקום לחזור על דברים שנאמרו קבלו קישורים לדעתם של עו"ד קלינגר, רביה וליכטנשטיין (שייצג את הצד ה"זוכה") על הפסיקה של השופטת מיכל אגמון-גונן שלמעשה קבעה שסטרימינג של שידור חי טלביזיוני באינטרנט אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים ברת ענישה.

מספר דברים שעיצבנו אותי בפסיקה הזו:

• ההתיחסות לכדורגל כאל מצרך יסוד. כאילו מה???????? משחקים אטרקטיביים מאוד לא זכו לרייטינג של הרבה מעבר לעשרים אחוז מתוך אוכלוסיית צופי הטלביזיה ובמקרה הזה מדובר במשחקים של הליגה האנגלית שמענינת עוד פחות אנשים, אז איך לכל הרוחות השופטת הגיעה למסקנה שיש חשיבות בכך שאנשים יוכלו לצפות בהם בחינם? אם באמת יש חשיבות כזו גדולה, אז צריך להורות על הערוץ הראשון לקנות את זכויות השידור.
• השופטת טוענות שאין שום מעשה אומנותי בשידור משחק חי. אני מבין שלשמחתה השופטת מעולם לא צפתה בשידור ספורט בערוץ הראשון והשוותה אותו לשידור בערוץ הספורט או אולי השוותה את שידור הטור דה פרנס בערוץ הראשון לעומת ביורוספורט. יש בשידור ספורט מנחים עם טקסטים מוכנים, פרשנים, אמצעי הדמיה למיניהם, בקיצור הרבה יותר ממצלמה שמתמקדת בכדור. בצורה דומה אני יכול לטעון שהמונה ליזה אינה יצירת אומנות כי בסך הכל מדובר בפיסת בד שמישהו שפך עליה צבע.
• טכנולוגית אין דרך בעולם בה ניתן להעביר שידור מהטלביזיה באינטרנט בלי להפר זכויות יוצרים. אם היה מדובר רק בצופה אחד, אז ניתן היה אולי להמציא דרך, אבל מאחר שמדובר במספרים צופים, ותמיד זו התוכנה בצד של הצופה שמבקשת מהשרת את ההמשך, אז השרת חייב לאגור ולהפיץ וזאת הפרה בסיסית של זכויות יוצרים. האם השופטת מנסה לקבוע מסגרת זמן שאם עמדת בה לא הפרת זכויות יוצרים? או אולי גודל מינימלי של יצירה?

אני לא מצליח להבין למה הסיבוך. אם השופטת חשבה שבפועל הפרת זכויות היוצרים אינה יותר חמורה ממסיבת צפיה במשחק ולכן לא מצדיקה הליך משפטי, היא יכלה לקבוע מספר שרירותי ולהורות על מפעיל האתר שלא לאפשר יותר חיבורים מהמספר הזה לאתר. למה היה צריך את כל הקטע של אינוס המושג שימוש הוגן בצורה כזו שאני בטוח שיום אחד מישהו יפרוץ אלי הביתה ויטען שזה בסך הכל שימוש הוגן.