אני מתפלא על חנוך מרמרי שמבקר את "חוק אידלסון" וכותב (הדגשה שלי)

הפגם המהותי בחוק אדלסון הוא שזהו חוק פרסונלי. שמניעיו אינם עקרוניים אלא אישיים. ובעיקר, שמניעיו אינם טובת הציבור אלא משרתים את האינטרסים העסקיים של בעלי העיתונים כאן, בלי קשר לרמת הפטריוטיות של כל אחד מהם. וחוק – כל חוק – שנולד לשרת אינטרסים שאינם טובת הציבור הוא חוק מסואב, גם אם יועבר ברוב גורף.

איך ניתן להגיד שהחוק המוצע לא משרת את הציבור? האם מוזס ונימרודי ביחד אינם ציבור (גם אם קטן), האם לא תבוא רווחה לכל בתי עובדי מעריב מהחוק הזה, ופה אנחנו מדברים כבר על ציבור אמיתי, ולא רק במובן ציני כלשהו? כמו שיש חברי כנסת שמשרתים צרכים של חצר חרדית ומעבירים חוקים הטובים לה, אין שום דבר רע בפני עצמו בחברי כנסת שמתגייסים לטובת עשרות אלפי העובדים הישירים והפחות ישירים של ידיעות ומעריב.

הייתי מכבד יותר את שלל הטיעונים של מרמרי, אם הייתי מצליח להזכר מתי בפעם האחרונה הוא התבטא נגד שיטת הרשיונות ועצם קיומן של הרשות השניה ומועצת הכבלים – שני גופים שמטרתם היחידה היא להגביל את הבעלות על ערוצי שידור בטלביזיה ושיכולים להגביל בפועל את היכולת של גוף זר לשדר בישראל בלי להזדקק כלל לחוק הדומה לחוק אידלסון.
למיטב זכרוני גם על ההצעה ההזויה של ח"כ דנון שמדינת ישראל תספח לחיקה המיוזע את הרשת הישראלית, איני זוכר שמרמרי אמר דבר.

אז אם בעיקרון זה בסדר שמוסדות החקיקה מגבילים את הבעלים של ערוצי תקשורת ואת התכנים המועברים בהם (הידעתם שאמור להיות חוק שאסור לפרסם בירה לפני 10?, כן גם במשחקים של ליגת האלופות שמתחילים ב20:45 כאשר ישראל יוצאת משעון קיץ לפני אירופה, ואפילו אסור יהיה בערוצי פורנו), אז אין שום דבר יוצא דופן לכשעצמו בחוק אנטי אדלסון. הרי גם החוקים האחרים טפשיים לחלוטין בהתחשב בקיומו של האינטרנט. כלומר טפשיים עד שדנון יקים לנו גוף לפיקוח על האינטרנט בהתאם למשנה הליברלית של המפלגה שלו (ליכוד).

אני חושב שלעולם התחתון הישראלי יש הרבה מה ללמוד מרשות השידור בכל הנוגע לגבית חובות. שקרים ואיומים ריקים מתוכן שמטרתם להלך אימים על אנשים חסרי השכלה מתאימה, הם כלים רק טיפה פחות פוגעניים ממכות אבל נראה לי שהם לא פחות אפקטיביים.

הסיפור מתחיל באוגוסט 2006 כאשר עברתי דירה לרמת גן ועקב מצוקת החניה נאלצתי ממש להעביר כתובת גם בתעודת הזהות. את הגמול על המעשה המטופש הזה קיבל לאחר בערך שנה בדמות גלויה אדומה כדם מרשות השידור שלכאורה היתה פניה לכל הבנקים הישראלים להקפיא כל חשבון בנק שיש לי בהם מצורפת לדרישה לתשלום האגרה מאז שנת 2000 (כבר לא זוכר את התאריך המדויק) בסך של בערך 8000 שקל. למה לכאורה? כי דבר אחד חשוב היה חסר במכתב האיום הזה – לא היה כתוב עליו בשום מקום שזה העתק. מאחר שלא צוין שזה העתק המסקנה ההגיונית של כל מי שיש לו נסיון עם ביורוקרטיה היא שלא נשלח מכתב כזה לבנקים מאחר שבנקים היו דורשים מקור ולכן לא יכול להיות שאני קיבלתי את המקור ומצד שני בשום מקום על המכתב לא היה כתוב שהעתק נשלח לבנקים.

אולי אם לא היה מדובר בשקר גס כזה הייתי מנסה לראות מה אני חייב באמת ולהסדיר את החוב, אבל פשוט לא יכולתי להשלים עם כניעה חסרת תנאי להתנהגות עלובת נפש כזו של "מוסדות המדינה" ופשוט זרקתי את המכתב לפח והמשכתי בחיי. מאחר שאף אחד לא התקשר אלי מהבנק לבשר לי על כך שחשבוני הוקפא החלטתי שהניתוח שעשיתי היה מדויק ולא היה באיום שום דבר ממשי. מאז במשך יותר משנה כל פעם שקיבלתי משהו עם סמל של רשות השידור הוא מיד נזרק לפח. לפחות פעמיים אנשי הרשות ניסו גם את הענין המודרני של הטלפון אבל אחרי שהם גמרו את הקטע של האיומים שלהם ואני התחלתי להסביר למה אני לא חייב להם גרוש השיחות התנתקו באופ מאוד מסתורי.

לפני מספר חודשים התחלתי לקבל מכתבי אהבה מנציגיה המשפטיים של המאפיה ברמת גן, ממשרד פרנקל את קורן. המכתבים הראשונים היו מכתבי בלה בלה ומצאו את מקומם מיידית בפח האשפה. עורכי הדין הנאמנים לקחו ללב את חוסר ההתלהבות שלי מהפרוזה שלהם וניסו לשפר אותה עד שבאחד מהמכתבים הם הצליחו לחבר הייקו שכלל את המילים "צעדים משפטיים" דבר שהרטיט את לבבי וגרם לי להחליט להתיחס למכתבים שלהם טיפה יותר ברצינות.

בוקר סתוי אחד פיניתי לי זמן וצעדתי לי מבסוט מאוירה הכה נעים (גם אם טיפה מזוהם) של תל אביב אל משרדי רשות הגביה אשר ברחוב המסגר במטרה להצהיר בפני פקיד או פקידה מוסמכים של רשות השידור שאין ברשותי טלביזיה וכבר שנים שאיני מחזיק באחת. המשרדים נמצאים בבנין חדש בצומת רחוב ריבל, וכאשר נכנסים אליהם נדמה לרגע שאפילו רשות השידור הצליחה להגיע למאה ה21. נדמה לרגע? בדיוק לרגע אחד, כי אומנם יש מכונת מספרים וצג שמראה איזה מספר מטופל כרגע, אבל בכניסה לאיזור הפקידים עדיין עומד בחור שמכריז מספרים בקול ופותח את דלת הכניסה…. כמובן שנוצר פקק אצל הבחור הזה מאחר שכל אחד מנסה לקצר דרכו הליכים …. אבל זה רק היה הקדימון למה שהתרחש אחר כך כי בסביבות 11 מישהו הפעיל את הממטרות במשרדי הרשות בירושלים* דבר שמשום מה גרם להפסקת חשמל בירושלים שגררה את הפסקת פעילות רשת המחשבים. אחרי 5 דקות שהמחשבים היו למטה הבחור שליד הדלת גילה שיש לתפקיד שלו גם צדדים נוספים והוא הכריז בקולי קולות שאין קבלת קהל עד שהמחשבים לא יעלו, ואין לו מושג מתי הם יעלו. חיכיתי מספר דקות וכאשר נראה שבאמת המחשבים לא יעלו לפני שיסתיימו שעות הקבלה החלטתי לעשות מעשה וניגשתי אל הבחור ואמרתי לו שלא מענין אותי אם המחשבים למעלה אוו למטה כי אני פשוט רוצה לדבר עם פקיד. הבחור כמובן שסירב. כאשר ניסיתי להסביר לא את הענין בצורה יותר חד משמעית שאלו הם שעות הקבלה ויש לי ענין חשוב שלא דורש שום מחשב ואני די דורש לראות פקיד, הוא ענה בצורה שהיתה גורמת לפיתוריו המידיים מכל מוסד שאינו ממשלתי. אבל אני הייתי במצב רוח טוב מכדי לבזבז עוד זמן על גזלן כספי המיסים חסר תודעת השירות הזה.

מעבר לזה שקיבלתי תזכורת לאיך נראו משרדי הממשלה לפני 20 שנה גיליתי עוד כמה פרטים מענינים. ראשית האיומים של רשות השידור עובדים, אנשים נבהלים ממכתבי הסרק המפחידים ובאים להסדיר את החשבון, אבל לא פחות מענין פגשתי שם בחורה ששמעתי על הכוונה שלי להחתים פקיד על כך שהצהרתי בפניו שאין לי טלביזיה וסיפרה לי שלא רק שהפקידים לא מוכנים לחתום שהם קיבלו הצהרה שכזו, היא מנסה כבר חמש פעמים לתאם מועד שבו אנשי הרשות יגיעו לבית שלה בשביל להווכח שאין ברשותה טלביזיה, אך אנשי הרשות בינתיים לא הצליחו להגיע לבית שלה.

מאחר שממילא קבעתי להפגש עם חבר באיזור ריבל לארוחת צהריים לא ממש החשבתי את הענין לבזבוז זמן, אבל הסקתי מסקנה מהסיפור של הבחורה והיא שחבל לבזבז את הזמן על הגעה למשרדים של הרשות.

את המכתב הבא של עורכי הדין הנכבדים מפרנקל את קורן ניצלתי בכדי ללמוד מה הכתובת שלהם ואחרי נסיון סרק להזמין את עצמי למשרד שלהם (הם בקומה 30, אני עם פחד גבהים) החלטתי לשלוח להם בדואר רשום את המסר הפשוט הבא

אנא הפסיקו לבלבל לי את המוח עם דרישות התשלום שלכם. שנים שאיני מחזיק טלביזיה ולפי החוק איני חייב דבר לרשות השידור.

היום קיבלתי תגובה

1. מבדיקה מול רישומי מרשתי עולה כי ממידע שהתקבל רכשת מקלט עוד בשנת 95
2. מרשתי אף יצרה עימך מס' פעמים קשר ע"מ שתסדיר את חובך, אך ללא הועיל.
3. לאחר ברור מול מרשתי עלה כי לא התקבלה במשרדה הודעה בדבר הפסקת אחזקת מקלט טלוויזיה
4. לאור האמור לעיל אין עילה במסגרת החוק לביטול או הפחתה של החוב
5. יתרת חובך נכון להיום הינה ע"ס: 4310.41 שח
6. … בלה בלה על אפשרויות תשלום, קנסות וריבית מצטברים ….

מה יש להגיד על המכתב הזה? האם שמתם לב איך החוב ירד מ8000 שקל ל 4000? האם הייתם מודעים לכך שכאשר אתם זורקים טלביזיה עליכם להודיע לרשות השידור? ואיפה היתה רשות השידור באמת בשנים של 95 ולאחר מכן, האם היא יכולה להוכיח שהיא בקשה ממני אגרה בשנים האלו (לחלוטין לא ביקשה ומסיבה מאוד טובה, כי גרתי אז אצל ההורים, אבל למה היא לא ביקשה כאשר עברתי רשמית לגור בתל אביב? ועכשיו אני נזכר שהטלביזיה הזו, סוני טריניטרון חביבה ביותר, נגבה מהדירה וזה באמת לא בסדר שהגנבים לא הסדירו את עניני העברת הבעלות מול רשות השידור ), וחוץ מזה יש פה התעלמות יפה מאוד מכך שחוק האגרה מתיחס למשק בית ולא לבודדים. לא מספיק להגיד שאני באופן אישי לא שילמתי הם צריכים גם להראות שאנשים שגרתי עימם לא שילמו, כאשר לפחות במקרה שלי, בחלק מהשנים גרתי עם אנשים שבצורה מטופשת לחלוטין שילמו אגרה ולכן כל חישובי החוב שלהם חסרי בסיס לחלוטין.

השאלה שאני מתחבט בה עכשיו היא מה הלאה? האם יש טעם לשלוח עוד מכתב רשום לאדונים פרנקל וקורן או שזה סתם בזבוז זמן וכסף. אני מניח שהסיכוי שלי בבית משפט מול אנשי הרשות שואף לאפס אבל תמיד יש סיכוי סיכוי למצוא שופט שגם מכיר את החוק וגם מצויד בטיפה שכל ישר.

עידכון: לגמרי במקרה מצאתי פתאום פסק הדין שמערער על גישת הרשות שכל אחד שזורק טלביזיה צריך להודיע לה. ועוד אחד הנוגע לטיעון שלפני 3000 שנה קנית טלביזיה.

*לא זוכר בדיוק מה היתה הסיבה. מותר לי קצת חופש אומנותי, לא?