את הדיון בחוק ההסדרים אפשר להתחיל מכל מיני מקומות, אבל בא לי להתחיל מחוק הפאבים של רוחמה אברהם.

רוחמה אברהם רוצה שהפאבים יסגרו בשעה 2 בלילה בכדי להקטין את הסיכוי שנהגים יסעו שיכורים בלילה ובכך להקטין את מספר התאונות. אין ספק שזו מטרה נעלה (ובואו לא נכנס לדיון האם זה באמת מה שיקרה). בהנחה שהחוק יעבור ויחתם על ידי כל האנשים שצריכים לחתום על חוקים חדשים, הוא יגיע למשטרה שתצטרך לאכוף אותו, כי הרי חוק שלא נאכף כאילו לא חוקק בכלל. המשטרה כבר עובדת במאה אחוז מהיכולת שלה ובשביל לאכוף את החוק החדש היא תצטרך לגייס שוטרים חדשים ולהרצות ניידות נוספות. מאחר שזה חוק די קטן נראה לי בטוח להניח שהעלות שלו היא פחות ממאה אלף שקל בשנה ועדיין יש לו עלות שצריכה להיות מתוקצבת בתקציב המדינה.

מאה אלף שקל לא מרשימים אתכם? מה דעתכם על החוק שמחייב את הממשלה לבנות נמל חלל בית חולים באשדוד? העלות היא כנראה של מליארדים עם עלויות של מיליונים עבור כל שנה בה בית החולים עובד. חברי הכנסת שחוקקו את החוק כמובן השאירו את הפרט ה"שולי" של התיקצוב שלו לאנשים אחרים.

כנסת ישראל היא אחד ממוסדות המחוקקים הפעילים ביותר בעולם. נראה שהדרך היחידה של חברי כנסת שלא מחזיקים בתפקיד של שר או במושב בועדה חשובה להתבלט בתקשורת הוא על ידי חקיקה, חקיקה ועוד חקיקה. מאחר שכמות נמצאת בדרך כלל ביחס הפוך לאיכות, אין פלא שהחוקים נעים בין "גם אם לא יועיל הוא לא כל כך יזיק" (חוק הפאבים), מטופש, או ממש ממש מזיק. המשותף לכל החוקים הוא שהם דורשים במישרין או בעקיפין תיקצוב של המדינה.

הישום והאכיפה של כל מאות (אלפי?) החוקים שנחקקו מאז קום המדינה צריכים להיות ממומנים מהכנסות המדינה באותה שנה, כלומר תקציב המדינה. נכון שגם מדינה יכולה להכנס מדי פעם לאובר, אבל מי שנמצא כל הזמן באובר סופו לאבד את הבית. אם בשנה מסוימת אין מספיק כסף לישום של כל החוקים מישהו צריך להחליט איזה חוק לישם ואיזה לא.

במדינה אידאלית, בהיווצר מצב בו אין מספיק כסף לישם את כל החוקים היו מתאספים חברי הכנסת, יושבים על המדוכה ומחליטים אילו חוקים נמצאים בעדיפות נמוכה וניתן לא לישם אותם באותה שנה. לצערינו במבנה הפוליטי והתקשורתי של המדינה חברי הכנסת לא יכולים להציא קיצוץ בתקציב או בזכויות בלי לפגוע בצורה חמורה בעתיד הפוליטי שלהם, לכן אנו מגיעים למצב בו הממשלה צריכה להציע לכנסת אילו חוקים לבטל למעשה. האם זה מצב תקין? לא! מי אשם במצב? קודם כל חברי הכנסת עצמם שרוצים ללכת עם ולהרגיש בלי, גם לחוקק בלי הכרה וגם להתעלם מההשלכות התקציביות. גם ממנים את הממשלה ומצביעים בעד כל החוקים שלה וגם מקבלים קרדיט כאשר הם מתבכינים עליהם בתקשורת. מגיע ציון לגנאי גם לממשלה שיש לה את כל הקואליציה מאחוריה והכח לטפל בהקטנת החוקים בצורה מסודרת במהלך השנה אבל גם השרים כנראה מפחדים מהתקשורת שתענה אותם בשאלות על קיצוצים ותתאר אותם בדמותו של השטן עלי אדמות.

הפיתרון למצב הזה יבוא רק כאשר חברי הכנסת והשרים יפנימו שהם מנהלים את המדינה ויבינו שאם צריך לקצץ – מקצצים ומוכיחים ביצים ולא מחפשים שכיר לעזאזל להתחבא מאחוריו מהתקשורת. עד אז נמשיך לראות תרגילים חוקתיים שמטרתם לחבר את המחוקקים לאדמה.

הרבה דברים לא חכמים נכתבו מסביב לנושא

• אותם חברי כנסת שהיו אימפוטנטים במהלך כל השנה, וחלקם כבר יותר משנה אחת, פתאום מגלים פיתרון לנושא – חוק שיאסור על חוקים, כאילו שאין כבר יותר מדי  חוקים קשקשנים חסרי משמעות. הקטע המצחיק ביותר בחוק הזה הוא ההסבר שהממשלה מצליחה "לכפות את רצונה על הכנסת ". מישהו שנפל מהמאדים עשוי לחשוב שחוק ההסדרים מגיע בליווי כיתת חיילים שמתיצבים מאחורי חברי הכנסת ומאלצים אותם להצביע באיומי רובה. זה היה פחות מצחיק אם להצעת החוק לא היו שותפים חברי קואליציה שאין להם מספיק ביצים להמרות את המשמעת הקואליציונית.
• אנשים מתלוננים שהחוק מאוד תמציתי ולא ברור. לפי הדוגמא של הצעות החוק שכנגד חוק ההסדרים מתברר שככה מציעים חוקים בכנסת.
• נטען כאילו לחברי הכנסת אין זמן לעיין בהצעת חוק ההסדרים לפני ההצבעה. אבל מה שהדיון מסביב מוכיח זה שאנשים "פשוטים" מצליחים לקרוא ולנתח את עיקרי השינויים המוצאים. אם אנשים פשוטים מסוגלים, למה שחברי כנסת עם העוזרים הפרלמנטריים שלהם והמון לוביסטים (מרכז אדוה למשל) לא יצליחו?
• במקום להעמיד טיעונים משמעותיים, אנשים שמתנגדים למדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה תוקפים את חוק ההסדרים. אפשר לחשוב שאם הקיצוצים היו נעשים בחקיקה מסודרת הכל היה בסדר מבחינתם. אין לי מושג למה מעמידים את מסך השקרים הזה ומה הוא אמור לשרת.