המאמר של יובל קרניאל בדה-מרקר, שזכה בכותרת המטופשת של "אנונימיות לנצח", בו הוא מתיחס לפרשת פרסיקו, וטוען שפגיעה באנונימיות היא פגיעה בחופש הביטוי, הביא לי את הסעיף.

לי נראה שיש טעות לוגית, או חוסר הבנה של מושגים, כאשר טוענים שחופש הביטוי תלוי באנונימיות המתבטא. לפי הבנתי  חופש הביטוי מושתת על כך שכל אדם יכול לבוא בפומבי ולהגיד את מה שיש על ליבו בלי שינזק מכך. במקום שיש חופש ביטוי מוחלט איש לא צריך להסתתר מאחורי שם בדוי בשביל להתבטא, והצורך באנונימיות גדל ככל שגדלות ההגבלות על הביטוי. אם לדעת קניאל, ישראל היא מדינה בה אין חופש ביטוי, הוא צריך להלחם בעד חופש הביטוי ולא בעד האנונימיות.

בעצם כאשר קרניאל כותב "חופש ביטוי" הוא מתכוון ל"חופש מאחריות". תחת מעטה האנונימיות כל אחד יכול לעשות כל מעשה מגונה שהוא ללא חשש לתגמול. האם זו החברה בה אנו רוצים לחיות, חברה שמאפשרת מראש לאנשים לפעול כנגד הערכים שלה, בלי שיקבלו כל אחריות שהיא על המעשים שלהם? אני לא רוצה לחיות בחברה כזו.

מבחינה טכנולוגית, קרניאל מקשקש שטויות. כתובת הIP מהווה זיהוי חד חד ערכי של הגולש ביותר מ99% של פעילויות הגלישה, וכתובות הIP תמיד נמצאת אצל בעל האתר שגלשו אליו. אין ולא היתה מעולם גלישה אנונימית ברשת הIP, בדיוק כמו שלא היתה מעולם הליכה אנונימית לחלוטין ברחוב. מי שירצה מספיק יוכל על סמך תצלום טוב לזהות את העוברים והשווים ברחוב (דרך גישה למאגר התמונות של משרד התחבורה למשל), ובאותה מידה אני יכול לאתר נתונים על הקוראים שלי דרך קשרים בISP. העובדה שח"כ חסון כל הזמן מעלה את הצעות החוק הלא נחוצות שלו יכולה להיות מוסברת בכך שקניאל אינו היחיד שבעקביות מטעה את כל העולם בקשר לכך.

מעבר לזה, תגובה באתר משולה להפשלת המכנסיים באמצע הרחוב. מאוד קשה לטעון לאנונימיות כאשר אתה מבצע מעשה שמטרתו למשוך אליך תשומת לב. המגיבים רוצים למשוך תשומת לב לדברים שלהם ולכן בהכרח הם מאבדים את הגנת האנונימיות הנובעת מהטמעות בהמון.

אין שום סיבה שנורמות ההתנהגות הבסיסיות ברשת יהיו שונות מנורמות ההתנהגות ב"עולם האמיתי". בסופו של דבר כולנו נמצאים בסוג כלשהו של אינטראקציה עם אנשים שאנחנו לא מכירים דרך הטלפון, הדואר או אם יש לנו כסף/מעמד דרך פירסומים שלנו. למה שאוכל לפרסם ברשת למשל שראש העיר שלי הוא פדופיל, ולא אוכל לכתוב את זה במקומון?

השאלה המוחמצת בכל הדיון הזה היא שאלת האחריות. קרניאל וח"כ חסון מטילים את ה (חוסר) אחריות על כותב התגובה, דבר שהוא שטות מוחלטת בנסיבות פרשת פריסקו והטוקבקים בYNET. האם יעלה על הדעת שאני אפגוש אדם ברחוב ותוך כדאי שיחה אטען שראש העיר פדופיל, ואותו אדם יפרסם זאת בעיתון בלי שיקבל על עצמו כל אחריות על התוכן הדיבתי של מה שהוא מפרסם?  באותה מידה פרסום תגובה באתרים הגדולים (אלו שמסננים תגובות) הוא למעשה שיחה בין המגיב לאתר שבו המגיב ממליץ על תגובה אבל אחריות הפרסום היא כולה של האתר. אם בתגובה יש תוכן דיבתי, לא יתכן שרק המגיב יכול להנזק ממנה בעוד שמי שפרסם אותה בפועל נהנה מחסינות.