כמובן שלא טרחתי לקרוא (ולא אטרח לצפות) בתחקיר שרוזנטל עשה עבור ערוץ 10 על הנכסים של לבייב ברוסיה. זה הסיכון כשאתה מתעסק בעשיית סרטים מוקומנטריים במקום דוקומנטרים, לאנשים כמוני שמאוד חשובה להם האמת לא מתחשק לבזבז זמן על ניסיון לפלח מה מבין מה משודר הוא האמת כפשוטה ומה הוא שקר חינני שהוכנס לצורכי קידום העלילה. אולי זה בגלל שאני מתיחס לכסף שלי ברצינות רבה מדי.

לא הייתי מבזבז את זמן הקוראים לצרכי מעללי רוזנטל (בלי שאצטרך לכתוב עליו נדמה לי שלקורא האינטלגנטי צריך להיות מושג סביר על מה אני חושב על העבודה שלו), אם לא הייתי קורא הרגע שועדת הכלכלה של הכנסת דחתה את מועד המכרז של ערוץ 10 בחודש מתוך מטרה להאריך את הזיכיון בשנתיים, ופתאום נפל לי האסימון, הרי מדובר בשני גופים שנטלו על עצמם התחיבויות שלא הצליחו לעמוד בהן. האם זה לא מצחיק (בצורה עצובה מעט) שאחד משניהם עוסק בביקורת על אי עמידה בהתחיבויות של השני?

ומה אנחנו למדים מהחלטת ועדת הכלכלה על הקשר בין הון ושילטון? שכנראה גם אם יש לך מליארדי דולרים בבנק, מחזור העסקים שלך יותר גדול ואתה מעסיק בצורה ישירה ועקיפה יותר עובדים, עדיין המקורב, ומי שיש לו את הכלים לתת תמורה בצורה חוקית, יקבל יחס מועדף.

אז רביב דרוקר, עיתונאי בערוץ 10,  הוא יו"ר התנועה לחופש המידע. אני הייתי מאוד שמח לדעת את המידע שעליו התבססו חברי הכנסת כאשר הם החליטו שמצבו של ערוץ 10 דורש דיון דחוף וצעדים דרסטיים, אבל מצבה של אפריקה ישראל לא מצדיק פעולות כאלו. יתר על כן אני דורש שאנשי ערוץ 10 ימנעו במשך שנה מלראיין את חברי הכנסת שהצביעו בעד דחית מועד המכרז. לא שאני חושד במשהו, סתם בשביל למנוע לזות שפתיים.

אני שונא את שלי יחימוביץ', אבל לזכותה יאמר שהיא לפחות התיחסה למשבר. אומנם אמרה דברי שטות כרגיל, אבל להבדיל מ118 (שטייניץ בתור שר אוצר פלט משהו וחזר למזגן) חברי הכנסת האחרים היא התיחסה לנושא*.

*לא שאני חושב שהכנסת היתה צריכה להתיחס לאפריקה ישראל בצורה מיוחדת, אבל באותה מידה אין לה שום סיבה להתערב בתחום התקשורת.

כן, זה פוסט על פרשת ברנע והבלוגים, אבל במקום להתיחס לברנע שאמר דבר שטות, דבר שקורה לכל אחד מאיתנו, נראה לי יותר מענין להתיחס למה שכתב יובל דרור בעין השביעית

נניח שמחר בבוקר נתעורר כולנו ונגלה שכל העיתונים בעולם נעלמו. כולם. בבת אחת. האם הבלוגים יוכלו למלא את החלל שהשאירו מאחוריהם העיתונים? בעוד שבתחומים מסוימים התפתחה חלופה רצינית ואמיתית לתוכן העיתונאי (למשל ביקורת סרטים, סקירת מוצרי טכנולוגיה, רכילות מעולם הבידור), בז'אנרים אחרים, דוגמת התחקירים, הסיקור הבטחוני, המדיני ואולי אף הכלכלי, אין עדיין חלופה מבוססת-בלוגים לעיתונים; ואם יש, היא חיוורת ומסתפקת בתגובה על הנכתב בעיתונים, והרי החלטנו שאין עיתונים.

….

הגיע הזמן שעיתונאים, ובייחוד בשיעור קומתו של ברנע, יתעוררו ויבינו שאת הגלגל הזה לא ניתן להשיב לאחור. הגיע הזמן שבלוגרים יתעוררו ויבינו שכולנו נפסיד אם העיתונים ייעלמו, ובראש המפסידים יהיו הבלוגרים עצמם.

על פניו הדברים של יובל דרור נשמעים הגיוניים, אבל אם בוחנים את הסיבות לכך שלבלוגרים אין גישה למידע בתחומים שצוינו, אפשר לראות שהסיבות לכך הן חסמים מלאכותיים.

• לפעמים המידע כבר הפך להיות נגיש, אבל לא מענין אף אחד לכתוב עליו והעיתונאים ממשיכים לעסוק בו מכח ההתמדה. הדוגמאות המובילות למצב הזה הן ספורט וכלכלה, שני תחומים שבסופו של דבר סובבים סביב פרשנות על מספרים שידועים לכל. בשני התחומים האלו ובמיוחד בספורט, לרוב המכריע של העיתונאים אין הכשרה, ולא פחות חשוב – נסיון שיעזור לניתוח והצגה עם פרספקטיבה מתאימה. הסיבה היחידה שאין בלוגרים שכותבים על הנושאים האלו היא "ככה", בארצות הברית לא חסר בלוגרים כאלו.
• לפעמים הנגישות למידע כרוכה בתשלום. אני מניח שרוב ידיעות החוץ שמפורסמות בעיתונים הישראלים אינן מגיעות מהכתב המיוחד (שבדרך כלל יושב בבירה ואפילו לא יודע איזה כביש מוביל אל מחוצה לה), אלא דרך סוכנויות הידיעות – AP, רויטרס ודומותיהן. באופן עקרוני אני מניח שכל בלוגר שיהיה מוכן לשלם את הסכומים שהם דורשים (בשביל שזה יהיה טיפה הגיוני נניח שמספר בלוגרים ישקיעו ביחד) יוכל לקבל את הידיעות חמות הישר למחשב שלהם. גם בארץ יש את סוכנות עיתים שמספקת שירות דומה לגבי מה שקורה בישראל.
• ולפעמים העיתונים מקבלים מידע רק בגלל שיש להם תפוצה גדולה יותר. ברור שאהוד ברק יעדיף להדליף לנחום ברנע מאחר שהוא מגיע ליותר ממליון אנשים, אבל חברי כנסת זוטרים יותר לא מתביישים לנהל דיאלוג עם הבלוגרים של עבודה שחורה

אז מה נשאר לנו שמהווה הבדל מהותי? רק תחקירים. מעבר לשאלה של כמה תחקירים מקוריים מבצעת העיתונות הישראלית על כל שלוחותיה במשך שנה, אפשר גם לשאול האם יואב יצחק מרגע שפתח אתר פרטי הפסיק להיות תחקירן?
אפשר גם לשאול את זה אחרת, מה התקציב שמוקצה בידיעות אחרונות על תחקירים? לא בהכרח אלו ששולחים אנשים לכלא אלא גם כאלו שבודקים את מספר הקוליפורמים בחומוסיה, והאם "בלוגר" לא יכול לגייסת הסכומים האלו?

לדעתי הסיבה העיקרית לכך שבלוגרים לא מבצעים תחקירים היא כי אין כרגע מודל כלכלי שיצדיק את ההוצאה גם אם היא לא גדולה במיוחד. כשבלוגרים יוכלו להתפרנס מכתיבת בלוג בעברית גם זה עשוי להשתנות.

המרכיב העקרי בהוצאות קיום עיתון הוא דפוס, הפצה, מכירת פרסומות, גיוס מנויים, ועלות החזקת המבנים הפיזיים. כשמוציאים את המרכיבים האלו אל מחוץ לתמונה, לא נשאר הבדל גדול במיוחד בין עיתון לבלוג.

*וזה היה מקרה מובהק שהתוכן השתנה תוך כדי הכתיבה אבל אין לי כח לחשוב על כותרת אחרת.

למעשה אני מתקשה להבין על מה צריך להעניש את לבייב. נכון לסיום המסחר אתמול הייתי בהפסד של 20% על אגרת חוב אחת, של 29% על אחרת ורווח של 3% על שלישית. אם יגיעו להסדר או פירוק שבו החברה מחזירה 70% מהחוב אני אהיה עם רווח קטנטנציק על הראשונה, הפסד של פחות מ10% על השניה ורווח של 40% על השלישית, ובסך הכל עם רווח של לפחות 10%. וכל זה לפני שספרתי את הריבית שקיבלתי במשך הזמן (3%, אולי יותר).

אז מי צריך להענש? אולי מייצרי ההיסטריה האופטימית והפסימית שיושבים בעיתונים, ואולי אנשים שמתיחסים להשקעה שאמורה להתבצע על בסיס רציונלי כאל הימור? בעצם הסוג השני תמיד נענש לאורך זמן, חבל שהראשון לעולם לא נענש.

מאז הכתבה המאוד מפרגנת על נטקס בכלכליסט שהביאה לזינוק מרשים בערך המניה, המניה הצליחה לאבד יותר מרבע מהערך שלה. מי יחזיר את הכסף למשקיעים שקנו על בסיס הכתבה ההיא?