תיאורית הזנב הארוך מדברת על כך שבשוק מסחרי מסוים, לחברות המובילות כדאי להתרכז רק בחלק קטן יחסית (15%) מהמוצרים הקיימים, שמהם הן יכולות לעשות את הרווח המקסימלי. אבל בעולם המקושר של האינטרנט, שבו העלות של הקמת ותחזוקת חנויות היא הרבה יותר נמוכה, ניתן להרוויח יותר גם על אותם 85% מהמוצרים שאינם מובילים ולכן נוצרות חנויות שפונות ספציפית לצרכנים שלהם.

חנות הספרים המקוונת אמאזון היא דוגמא לישום של התיאוריה הזו. חנויות הספרים הרגילות מחזיקות בדרך כלל רבי מכר שלמכירה שלהם מתלווה הרבה פעמים מסע פרסום כלשהו והקניה שלהם היא ספונטאנית יחסית. אמאזון לעומת זאת פונה לקהל שאינו קונה ספונטאני  (הספר כבר לא במלאי, אין לו חנות ספרים ליד הבית …) מרוויחה ממכירת ספרים שכבר ירדו מרשימת רבי המכר ופינו את מקומם בחנויות לרבי המכר החדשים.

כמובן שגם לאמזון כדאי להתרכז רק בשוק שבו היא תעשה את מירב הרווחים במעט מאמץ, שוק קוראי האנגלית והספרדית בארצות הברית וצפון אמריקה. אין לה טעם בפניה ל10,000 דוברי הגרמנית באמריקה ועלויות השילוח הופכות אותה ללא רלוונטית כחנות ספרים שמוכרת סיפרות גרמנית לגרמנים. וכך נוצר הזנב הארוך של הזנב הארוך, ובכל העולם קמות חנויות ברשת הממקדות את מאמצי המכירה שלהן לנתח קטן של שוק קוראי הספרים שלא מוצא את מה שהוא רוצה בחנויות וגם לא באמזון.

התשובה לשאלה כמה אנשים יכולים להתפרנס מהזנב, תלויה בגודל השוק. ככל שהשוק יותר גדול, כך הסיכויים שניתן להרוויח מספיק על נתינת שירותים לזנב הם יותר גדולים. כמובן שגודל השוק הרבה פעמים אינו דבר קבוע ומשתנה לאורך הזמן לפי שינויים בסגנון החיים של אנשים. כאשר השוק קטן הזנב קטן, וכאשר הוא גדל הזנב גדל ונוצרות נישות גם בתוך הזנב של השוק.

בכל הקשור לתוכן בעברית השוק כל הזמן גדל. ליותר אנשים יש חיבור לאינטרנט והם מבינים מספיק את עקרונות השימוש בדפדפן ולמרות שהם עדיין צופים בערוץ 2 הם פונים גם לאינטרנט בחיפוש אחרי תכנים חדשותיים ובידוריים שאינם נחשבים למקדמי רייטינג בערוץ 2. לרוב הם מגיעים לאתרים הגדולים, YNET, NRG, וואלה, אבל אבל לפעמים הם מחפשים דברים יותר איזוטריים ומשתמשים במנועי החיפוש. כמובן שככל ששוק גולשי האינטרנט בארץ גדל, כך גם גדל מספר האנשים שלא מסופקים על ידי האתרים הגדולים.

והשוק גדל לא רק בצד של הצרכנים אלא גם בצד של ספקי התוכן. יותר ויותר אנשים פותחים בוטיקים של תוכן משל עצמם. מרגע לרגע זה נהיה יותר קל וזול לפתוח בוטיק איכותי, בגלל שעלות שירותי האחסון ירדה מאוד (רלוונטי למי שלא מפחד מהתעסקות עם קצת עבודת נגרות או שכירת נגר כשהוא מקים את הבוטיק) והקמת קניונים (בלוגלי) הנותנים שירותים לבנית בוטיקים איכותיים בחינם.

וכך נוצר הזנב הארוך של הזנב הארוך (של הזנב הארוך ?) של האינטרנט הישראלי. זנב המכיל תוכן בוטיקי איכותי (ענין של טעם כמובן) המיועד לאנשים שמחפשים תוכן כזה.

בשביל לחשוף את התוכן הזה לעיתונות חנן כהן הקים את וובסטר. אני מניח שזה היה בעיקרו צעד של התרסה כנגד הממסד, אבל במקרה הוא יצר מוצר שלא היה קודם בשוק האינטרנט הישראלי – אינדס אתרים המשולב בקורא RSS. כמו שקורא לפעמים עם מוצרים חדשים, הסתבר שהמוצר הזה טוב גם למטרות שאינן המטרות המקוריות שלו. וובסטר היה פיתרון טוב לאנשים שמחפשים תוכן בוטיקי באינטרנט אבל לא מתחשק להם להתעסק עם בחירת קורא RSS ושלא רוצים בהכרח לצרוך תוכן מאותם בוטיקים על בסיס קבוע. העובדה שארבעה אנשים (וובסטר 2, בלוגיש, אינדיווב, גרייפס) החליטו להשקיע מזמנם וכספם ולהקים אתרים המבוססים על אותו עיקרון יכולה להעיד שהנישה הזו קימת ויש בה יותר מעשרה אנשים.

זה קצת מוזר לראות איך אנשים שהיו חלק מיצירת הזנב הנוכחי של האינטרנט הישראלי, המושתת על תוכן לא מסחרי, לא מצליחים להבחין בקיומו של הזנב שלו וממשיכים להתיחס לנישה של הזנב הזה באותה צורה שבה הם מתיחסים לכל התוכן הלא מסחרי. האם באמת לא יתכן שהצירוף המיוחד של הארץ (מודעות לאינטרנט, יכולת טכנולוגית רלוונטית גבוהה יחסית, אופי ישראלי שרוצה שיקשיבו לו, שוק קטן בו קל להתמצא) יצר מוצר שעונה לצרכים של נישה בתוך צרכני התוכן העצמאי ומקדים את שווקי האינטרנט בארצות אחרות? האם באמת המודלים היחידים של צריכת תוכן עצמאי באינטרנט הם מודלים מסוג digg , אינדקסים או קוראי RSS המותאמים אישית לאדם מסוים?. לפי מה שאני קראתי בפורומים של gregarius המפתחים מועדים לכך שיש דרישה לקוראי RSS "קהילתיים".

קריאה נוספת:

• אורי ברוכין (גם) על מותו של וובסטר
• רייטינג רמזורים מזכיר לברוכין שהפוסל במומו פוסל
• הצד הקצר של הזנב הארוך
• אם אני לא מכיר את השם שלך, אתה לא בזנב. לגגל? למה לי?

עדכון 12:20:
גם עידן (פיגו) יודע להגיד לשוק מה הוא צריך.

מענין מה צריך לעשות אדם בשביל שיצטטו אותו בתקשורת ומקבלי ההחלטות יתחשבו בדבריו? אולי כל מה שצריך זה להוסיף את מילת הקסם מרכז לשם. אין ספק שאנשים ייחסו יותר חשיבות להודעות לעיתונות של "מרכז מרק לשבילי החיים" מאשר לדעות של איזשהו מרק קפלון.

ואיך הגעתי למסקנה הזו? ראיתי את ההודעה האחרונה לעיתונות של מרכז אדוה מצוטטת בYNET. אם בכלי תקשורת רציני ומרכזי כמו YNET יכולים להתיחס ברצינות לטיעונים כמו "סירוב ממשלתי לשתף את השכבות המבוססות בישראל בנטל" למרות שברור שרק השכבות המבוססות בארץ משלמות מיסים ולכן נושאות בכמעט כל הנטל, או "כיווץ המעמד הבינוני" כאשר מה לעשות המעמד הבינוני מחושב לפי אחוז קבוע מכלל האוכלוסיה, וסתם סיסמאות ריקות,  למשל שצמיחה זה דבר רע, המנוגדת לכל מערכת הבחירות שניהלה מפלגת העבודה (פרץ – שכר מינימום של 1000$ יגדיל צמיחה, בוורמן – מבטיח צמיחה של 5% בשנה).

אז למה הודעה כזו שאין בה אפילו קישור אחד למסמך מפורט שמדבר תכלס על בעיות התקציב, כאילו שההודעה לעיתונות נשלחה על נייר ולא בדואל, מצוטטת בכלל התקשורת והאתר הזה לא? אין לי שום הסבר פרט ל"הבגדים עושים את האדם". אולי הגיע הזמן שאפסיק לקנות בגדים בH&O.

בדה-מרקר פורסם ראיון של ליאור הנר ודבורית שרגל עם יריב חבוט, היוצר של ישראבלוג, לרגל הרכישה של האתר בידי נענע. הראיון הזה יכול לשמש דורות של הורים פולנים שרוצים לשכנע את הבן/בת שלהם לא לנסות לפתוח סטארט-אפ מרפסת (בארץ הרי אין גראז'ים).

אחרי חמש שנים של עבודה על ישראבלוג במקביל למקום עבודה מסודר, שנים בהם הוא ודאי היה זוכה בלי בעיה בתואר האדם החסר חיים ביותר בארץ, שנים בהם אנשים (ביניהם אני) התלוננו על הצורה בה הוא מנהל את האתר, שנים בהן הוא הרויח מהעבודה הרגילה שלו יותר כסף מהרווח שהיה לו מאחד האתרים הנצפים ביותר ברשת הישראלית, השמועה אומרת שהוא קיבל חצי מיליון שקל עבור האתר.

אם זה נכון, חישוב פשוט מראה שיריב קיבל כ 8300 שקל עבור כל חודש עבודה. ואם מדובר בסכום ברוטו, הוא עשה כ5000 שקל לחודש. סכום לא רע בתור תוספת הכנסה, אבל האם הוא באמת מצדיק 5 שנים של מחסור בחיים? בסופו של דבר עם סכום כזה הוא לא יכול לקנות אפילו דירת 3 חדרים ברוב האזורים של גוש דן.

אומרים ש 9 מתוך 10 סטארט-אפים נכשלים, אבל גם ב10% ששורדים היזמים לא בהכרח מרוויחים מספיק כסף בשביל לצאת לפנסיה מוקדמת.