עמירם כהן מחמיץ את הסיפור המענין יותר כאשר הוא כותב שקיבוץ הזורע יקבל 200 אלף שקל בשנה תודות להוצאת הכשר כשרות בעזרת הפעל גוי של שבת לביצוע החליבה בשבתות. זהו סיפור כלכלי משעמם שרק בסופו אנחנו מגלים דברים שעשויים לשנות סדרי עולם
לקיבוץ הזורע יש תועלות נוספות מהעסקת גויים של שבת בחליבה. ברפת ובסביבתה הותקנו על ידי תנובה 8 מצלמות שבאמצעותן יוכלו פקחי הכשרות של החברה לבדוק באינטרנט האם חס וחלילה וחס יהודים כשרים חולבים את פרותיהם בשבת וחורגים מההסכם.
מהחיזבאלה והחמאס התקשרו כבר לרבנות לבדוק מה המחיר להשתתפות בקורס, והאם ניתן לקיים אותו גם בחו"ל
(סביר להניח שמדובר בזיהוי של אנשים שמורשים לעבוד בשבת ולא סתם זרים אקרעיים ובטח שלא מדובר במעקב רצוף באינטרנט בשבת, אבל איזה אינטרס יש לעיתונאי לדייק בעובדות)
למה שלא יבוא כבר העיתונאי שכל כך חשוב לו חופש הדיבור ויתבע אותי כבר על הוצאת דיבה, או כל המצאה אחרת, רק בגלל שהעזתי לחשוב שהוא דביל. אני כבר מעדיף להסחב בבית משפט מאשר לקבל טלפונים ממספר חסוי ב23:30 עם איומים מרומזים.
עכשיו כשאני קורא שוב את מה שכתבתי על יעל גרונטמן, זה נראה לי אפילו די עדיין, בטח לפי הסטאנדרטים שלי. האם בגלל שאנשי הSEO של גלובס לא מסוגלים לבצע את הדבר המינימלי של קידום שמות הכותבים שלהם בגוגל בכדי שיפנו לאתר אני צריך לקבל טלפונים בשעות לא סבירות?
אזכור של פייסבוק מביא קוראים ולכן לעיתונאי של המאה ה21 אין שום צורך לנסות להבין האם הכתבה שהוא מפרסם הינה בעלת קשר מינימלי למציאות כל עוד העורך בן ה8 של העיתון יוכל להכניס את המילה פייסבוק לכותרת.
אני רוצה להאמין שזו הסיבה שיעל גרונטמן כתבה על כך שנחשפו פרטיהם הפרטיים של 100 מליון משתמשי פייסבוק, כאשר למעשה נחשפו רק פרטים שמלכתחילה אותם אנשים בחרו לחשוף. אני רוצה להאמין בכך, כי האלטרנטיבה היא שעיתונאות הטכנולוגיה הישראלית היום מתמקדת בעיקר בתרגום אוטומטי חסר כל מחשבה של ידיעות שפורסמו בערוצי תקשורת זרים תוך ניסיון מטופש להפוך אותם ליותר סנסציוניים מאשר הם באמת.
(ה"מחקר" המצוטט עוד יותר טפשי ממה שנדמה מאחר שמה שהחוקר עשה הוא להמציא/למצוא שמות ולבדוק האם קיים עבורם דף בפייסבוק הנגיש לכל גולש, בלי כל ניסיון לבחון את התוכן של הדף)