הלואי וכל ראיון היה כזה. שיחה נינוחה על כוס קפה על איפה הייתי ומה עשיתי ומה בדיוק הם מחפשים. באותה מידה הראיון יכל להתבצע בבית קפה במקום במשרד סגור.
חבל רק שהמראיינת היתה "רק" מנהלת המוצר שתבחן לאיזו משרה מהמשרות הפנויות שלהם אני מתאים, דבר שאומר שעדין מחכה לי ראיון טכני וראיון עם אנשי כח האדם של החברה. באופן אישי השיטה התלת שלבית הזו נראית לי טיפה מוגזמת בעולם שבו מחירי הדלק גבוהים וסך כל ההוצאה של הגעה וחזרה לשלוש ראיונות במקום עבודה אחד יכול לעלות יותר ממאה שקל.
דרך אגב, מתברר שאנשים מבוגרים כבר לא מתבישים לשים גשר על השיניים.
תשמע – בעבודה האחרונה שלי (לפני החזרה לחיי הסטודנט) קיבלו אנשים אחרי 7(!) ראיונות. אצלי זה התקצר לשניים בלבד – בעיקר בגלל שהגעתי כחבר של ראש הצוות.
נדמה לי שבכלכלה קוראים לזה "שוק של מוכרים" החברות יודעות שיש להן מצרך נדרש והן יכולות לטרטר את המועמדים.
בימים היפים של הבועה, כשעל כל מתכנת היו קופצות חמש חברות, מרואין שעשה רושם מתאים היה מזורז לעבור את כל תהליך הראיונות באותו יום, והיה מקבל הצעת שכר יום אחרי.