במסגרת מאמציו לטיפוח הניאו קומוניזם סוקר אביה ספיבק במסגרת טורו בכלכליסט את הספר "אגדות כלכליות". מאחר שסקירה פשוטה של התוכן על מעלותיו וחסרונותיו כנראה שלא מספקת מספיק את מר ספיבק, הוא חייב לקחת קטע בשביל להדגים למה תכנון ממשלתי הוא טוב ושוק חופשי רע
עומדים להם שני רוכלי גלידה על חוף ים ישר שאורכו 300 מטר מצפון לדרום, ועליו מפוזרים הקונים באופן אחיד. היכן יבחרו להתמקם הרוכלים כדי למקסם את מכירותיהם ורווחיהם?
אילו היתה העירייה מקצה להם מיקום שהוא הטוב ביותר לקונים, היה האחד עומד 75 מטר מהקצה הצפוני, והשני היה עומד 75 מטר מהקצה הדרומי. בצורה כזו יצטרכו הקונים ללכת את המרחק המינימלי כדי לקנות גלידה. אבל, בתחרות בין הרוכלים מסתבר שזה אינו שיווי המשקל.
מדוע? לרוכל הצפוני יש קהל שבוי – כל מי שנמצא מצדו הצפוני. לכן כדאי לו לרדת דרומה, כדי להגדיל את נתח השוק שלו, וכך גם כדאי לרוכל הדרומי לנוע צפונה. שיווי המשקל התחרותי הוא כאשר שני הרוכלים עומדים במרחק קטן זה מזה, באמצע החוף. ממש לא ההקצאה האופטימלית.
והוא מסכם
באופן פילוסופי יותר, המודל מציג דוגמה שבה פתרון השוק גרוע יותר מההתערבות הממשלתית, שבה הרוכלים מפוזרים על פני החוף.
וזה, ברור לכל מי שחי בעולם האמיתי, שטות מוחלטת, ואם נלך ברחוב לעולם לא נמצא שני בתי קפה או מאפיות סמוכים אחד לשני* בלי שיהיה ביניהם הבדלים ברורים במבחר או במחיר. בדוגמא של הרוכלים בחוף ברור שאם אכן הרוכלים יתרכזו במרכז החוף, האנשים בקצוות ישתמשו בשירותים של הרוכלים בחוף הסמוך (שתהיה להם מוטיבציה לא למרכז את העסקים שלהם בחוף שלהם בשביל לשרת אותם) או שיכנס רוכל חדש לאזורים שלא משורתים כיאות.
ומתי הדוגמא תהיה נכונה? כאשר התערבות שלטונית תגביל את מספר הרוכלים בחוף לשניים. אנחנו לא צריכים ללכת רחוק בשביל למצוא לכך דוגמאות מהחיים האמיתיים – ערוץ 10 ו2 משדרים את אותם תכנים זבליים כי הרגולציה לא מרשה לאנשים אחרים להתחרות בהם. לעומת זאת בכבלים שבהם הרגולציה הרבה יותר מתירנית קיים גיוון הרבה יותר גדול של תכנים.
לסיכום, אם ספיבק היה בעל טיפונת הגינות הוא היה צריך לסכם את המאמר עם המשפט הבא "כאשר המדינה מגבילה תחרות, בשביל להבטיח שירות טוב לאזרח באותו תחום, המדינה צריכה להמשיך ולרגלץ כל אספקט קטן בפעילות של החברות המאושרות." אבל זה כמובן לא ביקורת על השוק החופשי …..
(הערה: הדוגמא של ספיבק מקורה בחוק הוטלינג שלפחות הגירסא הויקית מסבירה שהוא תקף אך ורק כאשר מציעים בדיוק את אותו סל שירותים באותו מחיר. בימינו קוראים לזה קרטל)
*פרט למקרה בו בית קפה הוא מאוד פופולארי אבל אין בו מספיק מקומות ישיבה לכל אלו שרוצים לשבת בו ואז בתי קפה סמוכים יכולים להנות מהאנשים שלא היה להם מקום בבית הקפה המקורי
הדוגמה פשטנית מעט, כדרך דוגמאות, אבל מדגימה היטב את הנקודה ובהחלט אפשרית. מאד ייתכן שאין בחוף מקום לשלושה רוכלים, כך שאין צורך להניח שהתערבות המדינה מנעה מרוכל שלישי להיכנס.
דוגמה למצב דומה יש בתחבורה הציבורית. נהגי המוניות החאפרים ישתדלו, כדי למקסם את רווחיהם, לעבור בדיוק דקה לפני האוטובוס, שפועל לפי לוח זמנים. מבחינת הנוסעים האידאל היה שהחאפר יבוא בדיוק באמצע ההמתנה בין אוטובוס אחד לשני.
דודי, מי קבע שאין מקום לשלושה? הדרך היחידה לקבוע דבר כזה היא אם מנסים להכניס שלישי ואף אחד לא רוצה. הרי בחלט יתכן שהציבור לא רוצה ללכת 75 מטר לרוכל הסמוך והוא מוכן גג ללכת 50 מטר.
במדינה שבא קוי תחבורה ציבורית אינם מונופול של חברה אחת או שתיים, אם היה מתהווה המצב שתיארת עם המוניות, מיד היה צץ חאפר חדש שהיה עובר בתחנות באמצע הזמן שבין מעבר של האוטובוסים.
מי שמגביל את היכולת שלך כצרכן לקבל את השירות הטוב ביותר הוא המדינה יוצרת מונופולים על ידי זה שהיא קובעת לכמה גופים מסחריים מותר לתת שירות בתחום מסוים.