בתחילת 2007 עזבתי את מקום העבודה המסודר האחרון שלי ובמקרה מכרתי את הדירה שהשכרתי במשך כ5 שנים (זה עסק עם כאב ראש אם לא גרים קרוב). מאחר שהחיים שלי לא התנהלו באופן לינארי כמו שהמחוקקים הדגולים שלנו מצפים שיתנהלו, לפחות בכל מה שקשרו להפרשות פנסיוניות, למעשה לא היו לי זכויות פנסיה על הסכום שכבר צברתי וההתיחסות לכסף שישב בקרן הפנסיה היתה כאל השקעה פטורה ממס.
מאחר שיש לי מצד אחד אגו גדול וחשבתי שאני מסוגל להוציא תשואה לא פחות טובה מקרנות הפנסיה, ומצד שני רציתי פיקוח יותר צמוד על הכסף שלי ובעדיפות שיהיה גם נזיל, החלטתי שאני אנהל לעצמי את החיסכון הפנסיוני שלי. עם רגליים מאוד רועדות אספתי את כל הכסף שהיה שייך לי מכל הקרנות למיניהן וביחד עם התמורה מהמכירה של הדירה צעדתי לבנק.
מהר מאוד כינסתי את הכסף שלי לקרן נאמנות שהשקיעה באגרות חוב ממשלתיות לא צמודדות מדד (שחר) שהפדיון שלהן היה בטווח של 5 שנים ומעלה, בגלל שחשבתי שהשקעה באגרות חוב ממשלתיות היא סולידית ובגלל שהקרן הזו הראתה תשואה יפה. בדיעבד התברר שבתקופה ההיא היה פער ריביות בין השקל והדולר שהביא בנקים זרים לקנות "שחר" מתוך ציפיה שהריבית השקלית תרד ואגרות החוב האלו יעלו. כאשר אגרות החוב הישראליות הגיעו לאותה רמת תשואה כמו של האמריקאיות הבנקים הזרים מכרו אותן והשער שלהן נפל.
לא מכרתי את הקרן כי חשבתי שאגרת חוב עם ריבית של 6% לא צמוד למדד היא בבסיסה השקעה טובה, אבל השער של קרן הנאמנות סירב להתאושש באופן רציני וזה לימד אותי את השיעור המאוד חשוב שלא משנה מהו הערך הכלכלי של ניירות ערך, המחירים שלהן בסופו של דבר הרבה פעמים משקפים ערך פסיכולוגי. לא ידעתי מה לעשות מאחר שהמניות נראו לי גבוהות מדי כבר בשער מעוף של 800 וניסיתי לקחת את הבאסה בסבבה (כלומר הפסקתי לבדוק מה קורה עם הקרן), וב2008 כמובן שהתחילה אינפלציה רצינית שהפכה את ההשקעה ללא משתלמת במיוחד גם משיקולים כלכליים.
בערך כשהתחיל המשבר החלטתי שלכל תעלול יש גבול ושמאחר והניהול המקצועני של קרן הנאמנות לא הצליח ליצר ערך מעבר למדד הממוצע של איגרות החוב הרלבנטיות, אין שום סיבה שבעולם שאשלם את עמלת הניהול של הקרן ואני יכול לקנות אגרות חוב גם בלי תיווך של קרן.
בהתחלה חילקתי את הכסף לשני חצאים. אחד הושקע במקמ והשני באגרת חוב ממשלתית צמודת מדד (גליל) שהפדיון שלה היה בעוד כ8 שנים. הרווחתי יפה מאוד (בערך 7%) על ה"גליל" בעקבות ההמלטות שכולם ביצעו מכיוון המניות ואגרות החוב הקונצרניות אל האגרות הממשלתיות. על המקמ הרווחתי פחות אבל שמרתי עליו עד שבנק ישראל הוריד את הריבית לבערך 1% (דבר שגרם לעליה במחיר המקמ וירידה בתשואה ל1%) ובשלב הזה חלטתי למכור את המקמ.
התלבטתי בין שימוש בכסף של המקמ לקנית איגרת חוב ממשלתית אחרת ובין כניסה למים היותר עמוקים של אגרות החוב הקונצרניות. מאחר שהיה ברור לי שאם אני רוצה להגיע למצב האופטימלי מבחינתי שבו אני אוכל להתקיים מהריבית על ההשקעה תוך כדי זה שהיא גדלה, אני צריך לקחת קצת יותר סיכון וניגשתי לבנק והרכבתי עם פקידת ההשקעות תיק סולידי של איגרות חוב קונצרניות. הקריטריון הבסיסי שמעבר להמלצות הבנק היה שאני רוצה תמורה עבור הסיכון, ולכן לא קניתי איגרת חוב שהתשואה השנתית היתה פחות מ5%, דבר שהביא למצב בו האגרת החוב הממשלתית היתה המרכיב עם התשואה הנמוכה ביותר בתיק שלי ועדיין לא חשבתי למכור אותה מאחר שהיא שימשה לפחות כעוגן סולידי פסיכולוגי בשבילי. כאשר התשואה על איגרת החוב הממשלתית ירדה אל מתחת ל3% זה כבר נהיה מגוחך ומכרתי גם אותה.
דבר חשוב שהבנתי באופן כמעט מידי הוא שאם אני רוצה לנהל את הכסף שלי, אני צריך לנהל את הכסף שלי ולא להשאיר החלטות לידי המחשב של הבנק וההגדרות שלו למה זה סולידי ומה נחשב מסוכן. אחד האלמנטים הבעיתיים הוא שהבנק ממליץ כ"סולידי" על אגרות חוב שהפדיון שלהן בטווח של פחות משנתיים כך שהתוצאה הסופית היא שתשלמו כרבע מהרווח לבנק בתור עמלות. עם הזמן התברר לי שהצורה הנכונה להשתמש ביועצת ההשקעות של הבנק היא לבוא עם רעיון השקעה מגובש ורק להתיעץ איתה.
תגובה אחת “תיק ההשקעות שלי – הקדמה הסטורית”