במשך הרבה זמן חשבתי שהמינוי של סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל הוא הדבר הכי טוב שנתניהו עשה כשר האוצר, אבל אחרי כל כךל הרבה זמן בתפקיד נדמה לי שפישר איבד את זה. היום הוא הודיע שלא רק שבנק ישראל יקנה אגרות חוב של ממשלת ישראל ב200 מיליון שקל כל יום אלא הוא גם ימשיך בקנית דולרים בסכום של 100 מיליון שקל כל יום ולמעשה מוותר על העמדת הפנים כאילו שהקניה נועדה להגיע למכסת יתרות מטבע חוץ שנקבע באופן אוביקטיבי בלי קשר ללחצים מצד היצואנים. 300 מיליון שקל ביום במשך כ200 ימי מסחר מביאים אותנו להוצאה של 60 מליארד שקל שהם קצת פחות מ 20% מתקציב המדינה. לא ממש מדויק כי בנק ישראל אומר שהוא לא יוציא יותר מ15 מליארד שקל על קנית אגרות חוב, כלומר סך ההוצאה יהיה לא יותר מ35 מליארד שהם בערך 10% מתקציב המדינה.

בהתחשב בזה שכבר היום חוזים שהמדינה תהיה בגרעון של 5-6% מהתקציב בסוף השנה על פניו נראה שהשנה עובדי הדפוס שמדפיסים שקלים יעבדו משמרת שלישית וגם שבת, והדפסת כסף יש לה רק משמעות אחת – ככל שאתה מדפיס יותר הערך של מה שאתה מדפיס יורד, או בכלכלנית – אינפלציה.

אז נכון שבנק ישראל מצהיר שהוא "יספוג" את הכסף שבו הוא ישתמש במסע הקניות הזה על ידי הנפקת מק"מים, אבל מאחר שלא תהיה שום משמעות לריבית בנק ישראל אם הוא ינפיק מקמים בריבית גבוהה יותר מהריבית שלו, אז צפוי שריבית ההנפקה תהיה 0.5% לפני עמלות ומס. בשביל ריבית כזו אני לא טורח לקום מהספה. למעשה למרות שבנק ישראל הוריד לאחרונה את הריבית ל0.5% הריבית בפועל על המק"מ לטווח של 11 חודשים היא יותר מאחוז. זה אומר שלמעשה הורדות הריבית ללקוח הקטן של הבנקים הסתימו באופן פרקטי.

וזה בכלל לא ברור שלמק"מים שבנק ישראל מתכוון למכור יהיו קונים. רק אתמול נכשלו הנפקות של אגרות חוב ממשלתיות של ארצות הברית ובריטניה. הכישלון האמריקאי הוא פחות נורא, כי במקום להבטיח 1.8% ריבית לאגרות חוב ל5 שנים הוא נאלץ להבטיח 1.85% ריבית – הוצאה קצת יותר גבוהה אבל לא סוף העולם. בבריטניה לעומת זאת המדינה פשוט לא הצליחה למצוא קונים לאגרות חוב ל40 שנה. אז נכון שניתן לספק הסבר מאוד הגיוני למה הכשלונות האלו היו נקודתיים בלבד ולא צריך להסיק מהם יותר מדי, אבל הם כן צריכים לשמש תזכורת לבנק ישראל שלא בכל מצב יהיו קונים לסחורה, כלומר לא בכל מצב הוא יוכל לבצע את אותה ספיגה שאמורה להגן מהתפרצות אינפלציונית.