נושא הבונוסים בסך 165 מיליון דולר שאותן AIG תשלם למעשה לאנשים שגרמו להתמוטטות החברה מסעיר כנראה את הציבור האמריקאי (או לפחות את הפוליטיקאים). בשבילי הוא עוד דוגמא למה שבCNBC קוראים חוק התוצאות הבלתי מכוונות שניתן לתרגם אותו לעברית כ"אתה יכול לנסות לסתום פירצה בסכר עם האצבע, אבל קשה להבטיח שלחץ המים לא יצור פירצה חדשה במקום אחר".
מטעמים שנראים לי פוליטיים לחלוטין ממשל בוש החליט לשפוך כסף לAIG במקום לפרק אותה ולעשות את זה בצורה כזו (תמורת 79% מהבעלות) שAIG לא תהפוך להיות בפועל חברה ממשלתית. בצורה הזו במקום ללכת לתהליך מכאיב של פשיטת רגל וכינוס נכסים שהיה גורם לכל הצדדים שAIG מחויבת כלפיהם (חברות אחרות, ועובדים) לוותר על חלק מהמחויבויות בשביל שהחברה לא תעלם באבק ויוכלו לקבל חזרה לפחות חלק מההשקעה שלהם הממשל פשוט שפך כסף בשביל להשאיר את החברה בחיים. מאחר שAIG הוא תאגיד גלובלי וההתחיבויות שלו גלובליות, גם אם בסופו של דבר היתה נדרשת השקעת כסף ממשלתית בשביל לייצב את AIG כחלק מתהליך פשיטת הרגל, היה ניתן לדרוש מממשלות זרות לתרום למאמץ.
מאחר שממשלת ארצות הברית החליטה לקנות את AIG במקום לעזור בפירוק שלה, היא ירשה את כל המחויבויות הקודמות של AIG ולא יכולה סתם להתעלם מהן בגלל שהן לא מוצאות חן בעיניה. לעובדים של AIG היה חוזה שדיבר על בונוסים מופרכים וממשלת ארצות הברית תעבור על החוק אם לא תקיים אותם.
אז כמה עלתה בינתיים החלופה של קניית AIG במקום פשיטת רגל? גם אם נניח לצורך הליך פשיטת רגל מסודר שלא יזעזע את השווקים הפיננסיים היה צריך להזרים את אותם מליארדי דולארים שהוזרמו, הרי 165 מיליון דולר הוצאו לשווא.
ואני לא יכול להתאפק מלהעיר שנמרוד ברנע ודאי היה טוען ש165 מיליון דולר הם ענין לא מורגש בתקציב האמריקאי ולכן כל העיסוק בבונוסים האלו הוא תעמולה ניאו ליברלית.