זה לא כל כך חשוב האם 350,000 איש יצאו אתמול מעזה לטיול במצרים או שמדובר רק בעשרות אלפים בודדים, מה שחשוב הוא שהגבול בין עזה למצרים נפרץ וקשה לדמיין מצב בו הוא יוקם מחדש. ולמרות שנשמעו דיבורים על כך שהאנשים עוברים את הגבול בשביל לקנות מוצרי מזון ותרופות שהפכו להיות נדירים ויקרים בעזה בעקבות חסימת המעברים עם ישראל, קשה היה להתעלם מכך שעוברים גם אנשים עם מזוודות שלפי צורת הגרירה שלהן נראות מלאות. סביר להניח שאלו אינם סוחרים שיודעים שיש שוק במצרים למוצרים שלהם, אלא אנשים שעברו את הגבול בשביל לא לחזור, לפחות לא בתקופה הקרובה.

אין ספק שזה הדבר הטבעי ביותר שאנשים הגרים ברפיח הפלסטינאית ירצו לעבור, או לפחות להעביר את הילדים שלהם, לקרובים שלהם ברפיח המצרית¹, אבל כמה זמן יעבור לפני שגם אנשים שאין להם קרובי משפחה מדרגות ראשונות בצד המצרי, יחליטו שעדיף להיות מהגר לא חוקי במצרים מאשר אזרח שווה זכויות בממלכת העוני והעליבות של עזה.

בסופו של דבר העליבות של עזה קשורה באופן הדוק לכך שיותר ממליון אנשים גרים על רצועת חוף מדברית קטנה שלא מסוגל לספק את הצרכים של עצמה מבחינה חקלאית ואין בה שום דבר שראוי למסחר. בשביל לאפשר קיום חיים לתושבים, הרצועה חיבת להיות להיות מסוגלת לקבל עזרה מהשכנים שלה. במצב בו ישראל חוסמת את הגבולות ומצרים לא מקימת מסחר עם הרצועה אין אפשרות קיום לכל כך הרבה אנשים בשטח הזה.

המנהיגות הפלסטינאית בעזה כרגיל לא מצליחה (או שאולי לא מענין אותה) להבין את עובדות החיים האלו. לא תשמע ממנה דבר בפומבי על ניסיון להגיע להסדר ארוך טווח עם ישראל שיאפשר את פתיחת הגבולות למסחר ומעבר עובדים וסביר להניח שגם לא יהיה שום רצון להכפיף את עצמה, לפחות מבחינה פוליטית, למצרים בשביל לקבל עזרה ממנה.

וכך הנכדים של פליטי מלחמת העצמאות ב1948 יהפכו בעצמם לפליטים במצרים. בספר המד"ב היפריון של דן סימונס מוזכרים מחנות הפליטים הפלסטינאים על מאדים. היום זה נראה לי די מציאותי.

¹החלוקה הזו היא חלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם על ידי אנשים שכמו אנשי ה"לסגת לקוי 67" של היום סגדו למפות יותר מאשר אדם דתי סוגד לאלוהיו ולא היה להם אכפת בכלל על הנזקים ההומוניטריים שזה יגרום לתושבי העיר שהיתה מספיק חצופה לגדול עם השנים בלי לשמור על הגבולות.