יובל דרור פרסם מאמר בYNET בו הוא מחווה את דעתו על איכות הבלוגים העסקיים בארץ. למרבה הצער הוא מביא שלוש דוגמאות שאחת מהן, הבלוג של מקדונלדס, מצוינת באופן בולט לרעה. באופן מוזר שתי הדוגמאות האחרות הן בלוגים שהוקמו (ומנוהלים ?) על ידי חברת הפרסום בלינק, חברה בה עובד מוסיף (שכותב בגלוב של יובל דרור) בתפקיד יחסית בכיר. אני במפורש מסכים לכך שהבלוג של מקדונלדס הוא הגרוע מכולם אבל בכל זאת מפריע לי העדר הגילוי הנאות (הכותרת של המאמר הזה מדברת על קטנוניות לשמה :)). אבל מאחר שכבר התישבתי לכתוב אני רוצה לערער על דברים יותר בסיסיים במאמר.
ראשית, בלוגים עסקיים הם כמובן לא ממש תופעה של השנה האחרונה. אני מניח שניתן לערער על כך שמדור החדשות באתר של עורך דין חיים רביה הוא בלוג, אבל לדעתי האתר של עורך דין פרנקל והבלוג של הוצאת כנרת בהחלט ראויים לתואר וכולם כבר קיימים לא מעט זמן. פה אולי המקום לשאול את השאלה המתבקשת מאליה של מה בדיוק הופך אתר אינטרנט לבלוג? האם אתר הופך להיות בלוג רק אם הוא בנוי על פלטפורמת בלוגים רשמית כמו וורדפרס? ומה הוא הסטטוס של אתרים שבהם נערכת אינטרקציה בין החברה לקהל דרך מערכת פורומים (אין לי דוגמאות ישראליות, אבל יצא לי לראות אתרים כאלו)?
המודעות לכך שאתר אינטרנט צריך להיות חלק בלתי נפרד מהשיווק של חברה כבר קיימת שנים. מה שקרה בשנים האחרונות לא קשור בהכרח לכך שאנשים נהיו מודעים לנושא אלא לכך שמצד אחד היתה ירידה מתמדת במחירי אכסון אתרים לרמה שבה העסק הקטן ביותר יכול להרשות לעצמו להחזיק אתר, ומצד שני מערכות הבלוגינג החינמיות הגיעו לרמה כזו שבה הן נהפכו למערכות ניהול תוכן (CMS) ובמערכות הבלוגינג האינטרקטיביות עם הקוראים מובנת וקלה לשימוש, יותר קלה מאשר מערכות פורומים.
שאלה הרבה יותר חשובה לחברה שמפעילה את הבלוג היא האפקט שלו. יובל דרור מציין לטובה את הבלוג של משה פרץ מקסלמן וקסלמן, ואני מסכים שהוא מסודר ויפה אבל כלל לא ברור לי מה הוא תורם לחברה. בזמן האחרון אין בבלוג כמעט תגובות, האם זה סימן שהוא לא באמת אפקטיבי ואנשים לא עוקבים אחריו אחרי שפג החידוש בכך שלרואה חשבון יש בלוג?.
הבלוג של טיב טעם אומנם לא גרם לרפי גינת לשנות את דעתו, אבל לדעתי הוא כן הכשיר את הקרקע לאמירות בסגנון "ההר הוליד עכבר" שנשמעו אחרי שידור הכתבה (נכון להיום הבלוג לא עודכן כבר כמעט חודשיים, דבר המעלה את השאלה האם הוא היה אי פעם בלוג).
בצורה מוזרה נראה לי שדוקא הבלוג של מקדונלדס, שהוא אחד האתרים הגרועים שיצא לי לראות, משרת את תפקידו למרות התוכן המסחרי הבוטה שלו. נראה כאילו אנשים מגיעים לבלוג ומגיבים כך שלפחות הבלוג משרת את חיזוק המותג של מקדונלדס, ובתחום העיסוק של מקדונלדס המותג זה כמעט הכל. ההבדל נראה לי קשור לכך שמי שמפעילה את האתר (ויצא לי להתכתב איתה קצת אחרי הפוסט הזה) אינה פרסומאית אלא סתם בחורה שמבינה קצת בבלוגינג.
גילוי נאות לא היה הצד החזק שלו אף פעם. הוא כותב בידיעות ובאופן עיקבי מבקר את העיתונים המתחרים.
הפוסט הזה הזכיר לי את הלהט והזעם בכמה תגובות שהיו לפוסט שלי, כאשר ניסיתי להגדיר מי נמצא בתוך ארגז החול של ישרא ומי מחוצה לו.
השאלה אם בלוג הוא מושג שניתן בכלל להגדרה. על פניו, זה חלק מהכאוס של הרשת. אין הגדרות, אין גבולות, אין כללים. אבל איכשהו מסתבר שגם בתוך הכאוס יש נסיון להגדיר סוג של גבולות. למשל, אם אתר שהכותרת שלו היא 'בלוג' הוא אכן בלוג. אם בכלל יש מקום ליצור גדר שמכלילה בתוכה את הבלוגים לסוגיהם, ועדיין הם שייכים לז'אנר, או שאין בכלל גבולות כאלה.
נדמה לי שדיון כזה כרוך בקושי פנימי – כל עוד המדובר בקהילה מוגדרת, נגיד ישרא או דה מרקר, אולי אפשר לבדוק מי נכנס פנימה ומי לא. אבל כשמדובר ברשת כולה, לא בטוחה שהגדרות יהיו בכלל רלוונטיות. מקדונלד'ס יכולה לפתוח אתר ולקרוא לו בלוג, אבל הרוב המכריע של הבלוגרים לא יקומו ויזעקו על הזניית המושג. פשוט יהיו אדישים כלפיו
לא סתם המאמר הבא מדבר על מספר דונבר וחסמים קוגניטיביים לגודל של קהילה אנושית, הוא נכתב די כתוצאה מהכתיבה של המאמר הזה.
בהנחה שאחד התנאים שמפרידים אתר רגיל מבלוג הוא סוג של תקשורת בין אישית, השאלה היא האם חברה כל כך גדולה כמו מקדונלדס, עם כל כך הרבה לקוחות, ספקים וסוגי מוצרים יכולה בכלל ליצור תוכן שתהיה בו נגיעה אישית לקורא. אני חושב שגם עם הכוונות הטובות ביותר בסופו של דבר בניסיון לשרת את כל הקהל יוצאו כל הנגיעות האישיות מהתוכן וישאר רק התוכן השיווקי.
דוקא אצל קסלמן וקסלמן יכל להיווצר בלוג אמיתי, כי בסופו של דבר כמה רואי חשבון יש בארץ שהתוכן בבלוג היה ממש מענין אותם (אם אני לא טועה משה פרץ מתמחה במיסוי חברות) ולכן יכלה להיווצר שם קהילה כמו שיש בבלוג שלך, אבל התוכן שלו בפוסטים האחרונים טכני לחלוטין ואין בו שום נסיון ליצור קהילה.
ובכלל התכוונתי אבל שכחתי לכתוב על הבלוגים של אנשי ערוץ 10 בישרא כדוגמא ל"בלוגים עסקיים" שכלל לא ברור מה מבדיל ביניהם לבין שידורי הערוץ או תוכן שיווקי של הערוץ (כלומר בסופו של דבר הסכמתי איתך שגם הבלוג של דרוקר אינו בלוג :)).
בכנס הוורדקאמפ הישראלי, לורל, שהיא בלוגרית די מפורסמת, דיברה על כך שאנשים מבחינים בין בלוג לאתר פרסומי על ידי קיומה של שיחה בבלוג. אני מניח שברמה תת הכרתית מסוימת זו הדרך שבה כולנו משתמשים בשביל לאפיין בלוג (ולכן כל הבלוגים של העיתונאים בעיתונים אף פעם לא התקבלו כבלוגים אמיתיים).
נניח שמקדונלדס היו מושיבים בנאדם שיענה לכל המגיבים ב'בלוג' שם, האם זה היה הופך את האתר לבלוג?
הימור שלי: לא
אם אצל קסלמן הוא יכתוב על התלבטויות שלו שכרוכות בעבודה, ויתייחס למגיבים, לדעתי הוא יכול להפוך לבלוג, כזה שבתחושת בטן הוא בלוג אמיתי.
כלומר, יש שני מרכיבים: אחד, שיהיה משהו אישי בבלוג. גם אם אותו דבר אישי הוא פוליטי, כמו בלחץ חברתי או בעיין לציון. השני הוא דיאלוג כלשהו עם המגיבים. או לפחות התייחסות אליהם. לא באופן שרביב דרוקר עושה (מתייחס לחמישה אחוזים מהמגיבים שלו) אלא מנהל מדי פעם שיחות עם המגיבים, כלומר – מה שכתבת כאן איפשהו, בגובה העיניים. לא בהתנשאות של מי שעושה טובה ומעביר לציבור האנונימי ידע מתחום מקצועי
במובן הזה, רוב ה'בלוגים' בקרשימותק הם לא בלוגים באופן שבו לורל מגדירה אותם. כמעט ואין שם דיאלוגים, וגם הפלטפורמה לא תומכת בדיאלוגים. יש שם אנשים מפורסמים ברמה זאת או אחרת שמפרסמים מאמרים בנושאים שונים, חלקם אישיים, חלקם מקצועיים. אני למשל הרגשתי לא נוח להכנס לשם ולהגיב. היתה לי תחושה שאני טוקבקטיסטית שם, לא בלוגרית קולגה
מה זה קרשימותק?
הבעיה של הוספת כח אדם לבלוג של מקדונלדס היא שגם האנשים שמתחזקים את הבלוג צריכים ליצור קהילה בשביל לשמור על סוג של אחידות בתכנים, ויש חסם על גודל של קהילה אנושית כזו שבה אנשים עדיין לא מתפקדים כמו רובוטים במרכזי שירות.
איש לא שואל אותי, אבל נראה לי שהדרך היחידה שמקדונלדס יכולים לנקוט היא לפתוח בלוגים ספציפיים לקהלי יעד ממוקדים.
הא, ומשרד הפרסום שלהם צריך ללמוד שבלוג צריך תוכן יותר מגוון מהודעות יחצנות…
(((-:
בחיי שהיה כתוב שם רשימות
רגע, אולי שמתי גרשיים וזה עשה איזה תכנות כאן?
ננסה: "רשימות"
ועכשיו: 'רשימות'