מצטער, המאמר הזה הכיל טיעונים טיפה יותר ארוכים, אבל רעמים וברקים הזכירו לי שתוך כדי הכתיבה כדאי לשמור מדי פעם את המאמר. תצטרכו לקרוא את כל המאמר של אייל גרוס.
אייל גרוס מבקר את בג"ץ על כך שבעוד שהוא מחייב את המדינה לתקצב אבטחה של הפגנה הוא לא מחייב אותה לתקצב טיפול באדם שמאבד את שמיעתו. הוא טוען שחוק הבריאות ואמנות בינלאומיות מחייבות את המדינה לטפל בכל תחלואה שהיא עד להבראה מלאה, על ידי נתינת פרשנות מוטעת לדעתי לחוקים שמבטיחים את זכותו של האדם לטפל בגופו לפי רצונו, ואמנות השואפות להבטיח שירות רפואי בסיסי והוגן לכל בני האדם.
כל אחד מאיתנו הוא אדם חולה, חלקנו שמנים, חלקנו אנורקסים, חלקנו עם בעיות ראיה וכולנו סובלים ממחלת ההזדקנות. ההגיון הפשוט מראה שאם נלך לפי גישתו של אייל גרוס, כל משאבי המדינה יוקצו אך ורק למימון מערכת הבריאות.
אני כבר מרגיש בקוראים שרוטנים מתחת לשפם שזה ענין פשוט של רשות שתחליט על סדרי עדיפויות בתיקצוב הוצאות הממשלה כך שיאוזנו הצרכים הבריאותיים מול יתר הצרכים (חינוך וביטחון לדוגמא). צריך גם לזכור שתקציב הממשלה נגזר מגודל המיסים שמשלמים האזרחים, וצריך לאזן גם בין הצרכים של המדינה לזכויות הקנין של האזרחים.
רשות שמחליטה על סדרי עדיפויות כבר קימת בישראל וקוראים לה ממשלה. גם רשות שמחליטה לאילו מטרות צריך להקצות כספים כבר קימת וקוראים לה כנסת. ובממוצע פעם בשלוש שנים הולכים אזרחי המדינה לקלפי ובתהליך מופלא הנקרא בחירות הם משפיעים על המטרות וסדר העדיפויות של התקציב.
הבעיה עם משפטנים כמו אייל גרוס וחבר מרעיו המשמשים בבג"ץ, הוא שהם שכחו שבית המשפט נועד בין היתר לפתרון סכסוכים ופישור בין צדדים ניצים, וקביעת מדיניות של שימוש בתקציב המדינה נתונה אך ורק לרשות הממשלה. על ידי פסיקות מהסוג שהוא רוצה הם רוצים להכתיב את החיים במדינה עד להשלמת המהפיכה שתעביר את ישראל משלטון דמוקרטי לדיקטטורה של משפטנים.
ולמה שדוקא משפטנים ישלטו במדינה? אני באופן אישי בטוח שלקופאים יש יותר כישורים לשלטון נאור במדינה מהפוצים המשפטיים.
בשולי הנושא, קיימת הפסיקה הנוספת של בג"ץ המתירה הפגנה. שוב פסיקה בנושא שלא היה צריך בכלל להגיע לדיון בבג"ץ. בפסק הדין השופטים לא מקדישים אפילו פיסקא אחת, נימוק אחד, למה הדרישות של המשטרה ויתר גופי הביטחון הן מוטעות. בג"ץ פשוט מחליט שעל המדינה לממן את אבטחת ההפגנה בכל מקרה, ונראה לי שבזאת הוא יוצר תקדים שיאפשר לכל אחד להפגין היכן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ובמימון המדינה.
אוקי, נסחפתי קצת. הפסיקה של בג"ץ אפילו יותר גרועה. בג"ץ אומר שאם למשטרה אין מספיק תקציב היא לא חייבת לאשר את ההפגנה, כלומר לכאורה הזכות שלי להפגין מוכתבת על ידי גודל התקציב של המשטרה.
יתכן שלקוראים המועטים שהינם גם חובבי כדורגל הפסיקה הזו מזכירה משהו. רק לפני מספר שבועות בג"ץ החליט לא להתערב בתביעות המשטרה מביתר ירושלים בכל הנוגע לאירוח המשחק נגד מכבי תל אביב. האם ביתר עשתה טעות בהגדרת האירוע כמשחק כדורגל? אולי אם האירוע היה מוגדר כ"הפגנה למען קידום הבריאות הגופנית" בג"ץ היה מבטל את דרישות המשטרה? (משחקים בין לאומיים תמיד יכולים להיות מוגדרים כהפגנות אחווה)
צודק
כנראה שלא הבנת את מאמרי למרות התשובות שלי לטוקבקים ששמת אליו. השאלות לגבי מה מחויבות המדינה ואיזה ממשאביה היא צריכה להקדיש לבריאות ומה היקף השירות הרפואי הן שאלות חשובות ומורכבות. לא אוכל לדון בהן כרגע על רגל אחת. הטענה שלי במאמר, וזו טענה שיש לה עיגון משפטי, היתה ונשארת שמימון מערכת הבריאות צריך להעשות בצורה פרוגרסיבית, ושלא הוגן להטיל את המימון על האדם בצורת תשלום השתתפות רגרסיבי. הבעיה באותו פסק דין היתה בעיני שדובר בשירות שהושם בסל עם תשלום השתתפות – במקרה זה של שבעים אחוז. מאחר ולא הכל בסל – ולא הכל יכול להיות בסל – הרי מה שבסל הוא השירותים החיוניים, והוא צריך להיות ממומן באופן פרוגרסיבי. הטלת התשלום באופן אינדיבודאלי על החולה על מה שבסל פוגעת בזכות לבריאות ובנגישות שווה עליה, ואומרת שאת מה שבסל תקבל רק אם תוכל לשלם עבורו, ובזה בגצ צריך היה להתערב. זו בדיוק היתה טענתי. הטענה הנוספת היתה שאפשר לעשות אנלוגיה מהמקרה של הזכות להפגין, שאותו הגיון חל בשני המקרים, ושזה מראה שאין הבדל מהותי בין סוגי הזכויות. יש לי מחלוקת עם מי שחושב שבג"צ גם לא היה צריך להתערב במקרה של חופש ההפגנה, אבל אותו אדם מחזיק בתפיסה עקבית לגבי זכויות שאני חולק עליה אבל מבין אותה. לגבי מה היקף מחויבות המדינה בתחום הבריאות, ברור לי לחלוטין שבג"צ לא יכול ולא צריך להחליף את הרשות המחוקקת והמבצעת. הוא כן צריך לעשות ביקורת שיפוטית על השאלה האם המדיניות שלהם עומדת בקריטריונים של זכויות אדם. בתחום הבריאות אי אפשר לקבוע שכל שירות חייב להכנס לסל. אבל אפשר לבדוק האם המדינה פועלת ליישום פרוגרסיבי של הזכות או שמא לוקחת צעדים רגרסיבים, האם המימון הוא בצורה הוגנת שלא שמה נטלים בלתי פרופורציונלים על משקי בית עניים, ועוד. במקרה של ישראל לאור כל הנתונים שמתפרסמים עקרונות אלו מופרים. כך למשל, המדינה הפחיתה בכשליש את מחויבותה לבריאות מבחינה תקציבית, וגם גלגלה חלק גדול ממימון הסל על חולים באופן רגרסיבי (לפירוט ראו הניתוחים השונים בספר עשור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי שיצא לאחרונה, וראו רשימת הביקורת מפרי עטי על הספר שתתפרסם בקרוב ב"הרפואה"). החוק הישראלי והבינלאומי מטילים בנושא הזה חובות על המדינה ולא עוסקים רק בזכותו של האדם לטפל בגופו כרצונו (שפירושו בעצם לפי מידת הכסף שיש לו). חוק ביטוח בריאות הישראלי בפירוש מדבר בסעיף 1 שלו על שעקרונות ביטוח בריאות הם צדק, שוויון ועזרה הדדית, והחוק אף קובע ששירותי בריאות ינתנו תוך שמירה על כבוד האדם. האמנה הבינלאומית שישראל צד לה בפירוש מדברת על חובת המדינה לפעול באופן פרוגרסיבי למען השגת הרמה הגבוהה ביותר של בריאות. את המדיניות צריך לבדוק אם היא עומדת בעקרונות אלה. זה חלק מתפקידו של בית משפט. אם מראים שהמדינה פועלת לפי עקרונות אלה, אז ברור שההתערבות פחותה. טוב גם ככה זה יצא תגובה ארוכה, תוכלו לקרוא ביתר פירוט במאמרי המלאים (האקדמאים) בנושא.
אתה לא מתייחס לטענה המרכזית של גרוס.
הטענה שלו היא לא שהזכות לבריאות היא זכות אבסולוטית – הטענה שלו היא שאין הבדל בין הזכות לבריאות לבין חופש הביטוי, או במילים אחרות – שזכויות חברתיות שוות בדיוק כמו זכויות אזרחיות.
והמאמר שלו אכן מדגים את הכשל שבטענה המרכזית נגד זכויות חברתיות – כאילו זכויות חברתיות דורשות השקעת משאבים אקטיבית של המדינה, בעוד זכויות אזרחיות דורשות רק היעדר פגיעה.
נניח שקיבלנו את הטענה שלך שיש ממשלה בישראל, ושהיא המוסמכת להחליט על הקצאת משאבים לצורך מילוי זכויות. למה זה לא תופס לגבי הפגנות? גם אתה וגם בג"צ מניחים שהעובדה שהזכות שלי לטיפול רפואי תלויה בהקצאת משאבים ע"י הממשלה היא לגיטימית, אבל העובדה שהזכות שלי להפגין תלויה בהקצאת משאבים כזאת אינה לגיטמית.
הבעיה המרכזית בטיעון של גרוס היא שבריאות היא זכות אבסולוטית, ולא כך היא. אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה כטיעון נגד: http://www.capmag.com/article.asp?ID=4880
שום זכות אינה אבסולוטית, לא לפי הטיעון שלי ולא לפי כל טיעון הגיוני של זכויות. נורא קל לייצר דחליל ולבקר אותו, אבל אני מציע שגם במדיום האינטרנט נשאיר מקום לעמדות מורכבות ולניואנסים.
לגבי המאמר שהפנית, טרם הספיקותי לקרוא, אך בוודאי שמי שדוגל במשנתה של איין ראנד יחשוב שונה ממני – כל ההנחות של האוביקטיבזים כה שונות מכל מה שאני חושב שלא אתחיל בכלל להתווכח עם זה כאן…
אייל,
יחסתי את הציטוט "זכות אבסולוטית" לך במקום לדרומי בטעות. אולם עדיין אני חלוק עמך על הגדרת הזכות.
גם אצלי, הביטוי "זכות אבסולוטית הופיע רק כחלק מהמשפט "הטענה שלו היא לא שהזכות לבריאות היא זכות אבסולוטית".
שלילה, מכיר?