בארצות הברית יש שלושה גופי ממשל נבחרים. הנשיא שהוא ראש הרשות המבצעת, הסנאט שהוא גוף מחוקק בו יש יצוג שווה לכל אחת ממדינות האיחוד, בית הנבחרים שגם הוא גוף מחוקק שבו כל נציג מיצג בצורה ישירה מחוז מסוים, כאשר בכל אחד מהמחוזות יש את אותה כמות אוכלוסיה.

צורת הבחירה של הנציגים לסנאט היא יחסית פשוטה. בכל מדינה נבחרים שני נציגים שהשיגו את מירב הקולות בבחירות במדינה. הבחירות לכל אחד מה"כסאות" נערכות בנפרד בשתי שנים שונות (סנטור מכהן שש שנים).

צורת הבחירה של הנשיא יותר מורכבת, אבל עדין נתנת לסיכום במשפט אחד שהוא מספיק קרוב לאמת. לנשיא נבחר המתמודד שבבחירות כלל ארציות סך כל האוכלוסיה במדינות בהן ניצח, היא הגדולה ביותר.

הבחירות לבית הנבחרים הן לכאורה גם פשוטות. לבית הנבחרים נבחר האדם שזכה ברב הקולות במחוז שלו. אבל מהו מחוז? מחוז הוא איזור גיאוגרפי שגודל האוכלוסיה בו זהה לגודל האוכלוסיה במחוזות האחרים ומאחר וריכוזי האוכלוסיה משתנים כל הזמן צריך מדי פעם לקבוע מחדש את הגבולות הגיאוגרפיים של כל מחוז. לכן בכל פעם שנערך מפקד אוכלוסין בארצות הברית נערכים תיקונים בגבולות של המחוזות. ומי קובע את הגבולות החדשים? חברי בית הנבחרים המקומי של כל מדינה.

מאחר שפוליטיקאים קובעים את הגבולות השיקולים המנחים הם פוליטיאיים בעיקר, כלומר כיצד החלוקה החדשה תטיב עם הפוליטיקאי או המפלגה שלו. ברצותם הם יצרו מחוזות בצורה שתגרום לזכיה ברובם, וברצותם יצרו מחוזות שבהם הבחירה של נציג המפלגה שלהם יהיה כמעט מובטח. בשביל להדגים את הכח שזה נותן נניח שבתל אביב יש שלושה מחוזות. ניתן לחלק אותם לצפון מרכז ודרום והתוצאה הצפויה היא שהשמאל יזכה בצפון ובמרכז והימין יזכה בדרום. אבל ניתן לחלק גם אחרת, ליצור מחוז מהשכונות שמעבר לירקון ביחד עם שכונת התקוה וליתר שכונות הצפון ליצור מחוז עם יתר שכונות הדרום. בצורה כזו יש סבירות לא רעה שהשמאל יזכה בכל המחוזות.

אחרי המפקד של שנת 2000 והתוצאות הצמודות של הבחירות באותה הפוליטיקאים החליטו שהם מעדיפים לשים דגש על שיריון מחוזות "בטוחים".  הם השתמשו בכל פלאי הטכנולוגיה האפשריים, תוצאות קלפי היסטוריות על כל מחוז, ניתוח אתני וסוציו-אקונומי של מרכיבי האוכלוסיה בכל מקום. את כל הנתונים הם הזינו לתוכנות יעודיות שחישבו את הגבולות הרצויים של כל מחוז. אם חשבתם שבדוגמא התל אביבית שלי היתה מעט הזויה, הסתכלו על המפה של המחוז הרביעי באילינוי (המחוז הוא החלק השחור. מובא מתוך המסמך הזה הדן בחלוקת המחוזות באילינוי).

יש מספר תוצאות לחלוקה הזו של המחוזות

• המועמדים נדרשים להבחר על ידי בוחרים שברובם הם אוהדי המפלגה שלהם מראש, לכן אין להם שום סיבה להפגין מתינות. קל למצוא דמוקרטים שמוכנים להתכסח עם רפובליקנים, הרבה יותר קשה למצוא מגשרים ומפשרים.
• יש נתק בין תוצאות הבחירות למוסדות האחרים לאלו של בית הנבחרים. בבחירות של 2006 הדמוקרטים זכו (לפי הסיקור של CNN) ב60% ממשרות המושל, 66% מהמרוצים לסנאט ורק ב 55% מהנציגים לבית הנבחרים. אם הרפובליקנים הצליחו לשרטט מפות טובות הם ימשיכו להיות לפחות מיעוט גדול עד אחרי הבחירות של 2010.
• מאחר שבכל כך הרבה מחוזות החירות הן חד צדדיות לחלוטין, מי שלמעשה בוחר את הנציגים הוא לשכת המפלגה המקומית. נציגים שכבר נבחרו בדרך כלל ממשיכים להבחר, לפעמים אפילו ללא שום מראית עין של התמודדות דמוקרטית.
• לא מצליחה לגדול מפלגה שלישית משמעותית. בארצות אירופה שבהן הבחירות הן גם אזוריות אפשר לראות שעל בסיס אדם כריזמטי או נושא מקומי מפלגות קטנות מצליחות לשלוח נציגים לפרלמנט. בארצות הברית מפלגת הירוקים והמפלגה הליבריטנית לא הצליחו עד עכשיו להכניס אפילו נציג אחד לבית הנבחרים, למרות שבחלק מהמחוזות הם הצליחו להשיג יותר מ25% בבחירות האלו. רק מהבחינה סטאטיסטית המפלגות האלו היו צריכות לזכות כבר באיזשהו נציג.

בעצם יכולתי לחסוך מעצמי את הכתיבה ופשוט להפנות למאמר על הנושא הזה באקונומיסט משנת 2002.