רותי סיני (גילוי נאות, אני לא סובל את הדברים שהיא כותבת) כתבה מאמר בהארץ של היום על סקר על חיי הקשישים בישראל. העורך שבחר את הכותרת לכתבה מספר על ההתלבטות שלו האם להשתמש ב"רק 37% מבני 65 ומעלה מקבלים פנסיה" או להשמיט את ה"רק" הסנסציוני ולהשאר עם "37% מבני 65 ומעלה מקבלים פנסיה".
מה שהופך את הסיפור למענין זו העובדה שאפילו לפי הקריטריונים שלו (בחירת נתון מהסקר ככותרת) היה ניתן לבחור בכותרת כמו "79% מהקשישים בישראל מרוצים מחייהם", אבל לפי מה שהוא כותב זה אפילו לא עבר במוחו. האם המדיניות בארץ היא לפרסם כותרות שלדעתם יעצבנו את הקוראים או שאולי זו יוזמה אישית?
מענינת גם העובדה שלפחות חלק מהמגיבים בבלוג טוענים שהכתבה היתה יותר מדי ניטרלית ולא שירתה מספיק את האידיאולוגיה.
היה גם אפשר לכתוב ”רק 63% מבני 65 ומעלה אינם מקבלים פנסיה” – זה הרבה יותר חיובי.
אני אפילו לא רציתי להתיחס לכך שהנתון הזה בפני עצמו חסר חשיבות לחלוטין, אלא יותר לקבעון לגבי כסף שיש לעורכים ומשפיעה על העריכה.
דרך אגב, במדינה שבה רק 55% מהאנשים בגיל העבודה למעשה עובדים, 37% מהאוכלוסיה הם למעשה 67% מהאנשים שהיינו מצפים לכך שתהיה להם פנסיה.
זה די דפוק שלשני שליש מהזקנים במדינה אין פנסיה. לא? מה זה משנה מה הסיבה?
במדינה סוציאליסטית זה לא משנה כי המדינה דואגת לרווחת הקשיש.
במדינה קפיטליסטית זה לא משנה כי זו בסך הכל הבחירה החופשית של כל אדם האם להנות מהכסף כשהוא צעיר או לחסוך אותו לאת זיקנה.
אז לפי מה אפשר לשפוט ש63% בלי פנסיה זה רע? הסיבה היחידה שאנחנו חושבים כך היא שלפני מספר חודשים היתה פה מערכת בחירות וכל העיתונאים והפוליטיקאים פימפמו לנו חזק במוח שקשיש בלי פנסיה זה בהכרח רע.