בצורה שאני רואה את זה יש מספר סיבות לקיומו של בלוג:
- הכותב נהנה לכתוב
- הבלוג מאפשר אינטרקציה חברתית עם כל הדברים שכרוכים בכך
- הבלוג מקדם אינטרסים מסחרים (או פוליטיאים, או אקדמיים) של הכותב
- אנשים משלמים לכותב עבור הקריאה של הדברים שלו
- יש אנשים שמוכנים לשלם לכותב בשביל לפרסם באתר שלו
נדמה לי ששתי הסיבות הראשונות, עבור רוב מוחלט של הכותבים, לא מהוות מוטיבציה מספקת בשביל לכתוב בלוג איכותי לאורך זמן. בסופו של דבר החיים מחוץ לרשת מספקים הרבה יותר עניין מהחיים ברשת, במיוחד לאנשים בגילאים צעירים יחסית.
שלושת הסיבות האחרות שהן בסופו של דבר מה שמחזיק בלוג לאורך זמן, אומרות שיש השפעות חיצוניות על התוכן של הבלוג. אם זה עניני קידום אישי אז ככל שהכותב יתקדם סביר להניח שיהיה פחות תוכן מעורר מחלוקת באתר, אם זה פרסומות אז הכותב לא יכתוב משהו נגד המפרסמים ואם אלו קוראים שמשלמים אז הכותב יחשוש לחרוג מצורה ונושאי כתיבה שהוא עסק בהם קודם.
המודל של תשלום עבור קריאה הוא המודל ההוגן ביותר לקורא. גם אם הוא מקבע את הכותב בעמדה מסוימת, הרי הקורא יכול להניח ברמת ודאות גבוהה שהוא יאהב את התוכן החדש שנוצר. במודלים הפירסומיים הקורא לא באמת בטוח מה הוא יקבל בפוסט הבא, אבל מצד שני הוא לא צריך לשלם וכל עוד היחס של הפירסום מול התוכן סביר, הוא בטח ימשיך לקרוא.
אחרי שהשקעתי קצת מחשבה החלטתי שמה שבאמת עצבן אותי בכתבה של עידו קינן הוא חוסר האיזון. מי שרואינו לכתבה היו אנשי הפרסום והיח"ץ שהועמדו בעמדה מתגוננת, הבלוגרים שהרגישו צורך להתגונן ובלוגרים וקוראים אחרים שאמרו איכסה, איכסה, פיחסה. לנקודת המבט שהביע אריאלה רביב (פאראפרזה) "כל עוד 90% מהתוכן הוא מקורי שלי מה בדיוק אכפת לכם, זה לא שבערוץ 2 יש יחס פרסום יותר טוב, וזה לא שאי פעם הצעתם לשלם לי או שסתם לשלוח לי מילה טובה ולכתוב עד כמה שאתם נהנים לקרוא אותי" לא ניתן יותר מדי משקל. והכתבה הזו היא ממש בקטע של "הפוסל במומו פוסל", כלומר קינן כותב בלוג על שטויות אינטרנטיות ומקבל תשלום מאורנג, האם הוא יכול באמת לכתוב על שטויות שקורות באתר של אורנג? האם בועז כהן ויאיר רווה יכולים באמת לכתוב ביקורת שלילית על מה שהאתר של אורנג מציע מבחינת מוזיקה וסרטי קולנוע? האם ההטיה המובנת שלהם זו סיבה להגיד להם שהם פיחסה ולהפסיק לקרוא אותם?
לא יודע, אבל לא התרשמתי מהמדיום הזה של "בלוגים" ולכן אני די מסרב לקרוא לאתר הזה "בלוג". עושה עלי רושם שפשוט היו אנשים שטיפחו דימוי מסוים של מה זה בלוג וכשהדימוי הזה לא החזיק מעמד מול גלי המציאות הם החליטו להביע בקול רם אכזבה שהיא בעיקרה לא רציונלית. (והכוונה במשפט הזה אינה דוקא לעידו קינן)
ואני אפילו לא נכנס לענין של תכנים שיווקים וגילויים נאותים באתרים שמכנים את עצמם אתרי חדשות. האם מישהו כבר המציא אלגוריתם להפריד בין ידיעות חדשותיות לתוכן שיווקי בYNET? ואם בארזים נפלה שלהבת, מה בדיוק רוצים מהבלוגרים?
דבר אחד חיובי כן למדתי מהכתבה. תמורת הפרסום, בלוגרים מתחילים לקבל סכומי כסף ריאליים שמצדיקים את העבודה והפופולאריות שלהם.
נראה לי שהבעיה של עידוק – ובכל מקרה, זו הבעיה שלי – היא לא עם בלוגרים שמקבלים תשלום עבור כתיבה, אלא עם בלוגרים שלא חושפים את העובדה הזו. וזו הבעיה גם עם היחצ"נים שם – לא זה שהם משלמים כסף לכותבים, אלא זה שהם מורים לכותבים לא להגיד שהם קיבלו כסף, ולא לפרסם ביקורות שליליות. אם הכל היה על השולחן, הייתי אומר סבבה, שיהנו (ולוקח אותם במעט מאוד רצינות).
בשלב כלשהו הקדשתי לזה מחשבה והחלטתי שמאחר שממילא אף אחד לא יכול לדעת למה אני כותב משהו אין באמת טעם לכל הגילויים הנאותים. הרי אני יכול לכתוב חמישה גילויים נאותים בשביל לפתח אמון ומי שישלם לי מספיק יקבל פוסט בלי גילוי נאות, אז או שיש אמון או שאין אמון (והבנה שהמיטב שאני יכול לעשות הוא ממילא סוג של אמת סוביקטיבית). אני חושב שדובי הגדיר את זה בצורה המדויקת ביותר, משום מה אנשים שקוראים מרגישים סוג של חברות עם הכותב וההיפך, ועכשיו פתאום התגלה ששיקרו להם והם נורא נעלבים כי איזה מין חבר משקר לך.
אבל במציאות אם קיים סוג של חברות ,הוא יותר דומה לחברות עם מלצרית קבועה בבית קפה קבוע. מהמלצרית הזו אני לא מצפה שתגיד לי את כל האמת כל הזמן ואני חושב שלא הייתי מתיחס עם כל כך הרבה אמוציות לשקר שלה.
מבחינתי החטא הגדול ביותר של אריאלה רביב (שהיא כנראה הבלוגר היחיד מהמעורבים בקטע הזה שאני מדי פעם קורא) היתה שהפוסטים הרלבנטיים היו ברמה נמוכה.
למה אף אחד לא מבטא את אותו הכעס המוחצן כלפי עיתונאים. אם תקרא את מדור המחשבים של YNET תגלה ששוקי גלילי מפרסם כתבות על קידום אתרים וממה שוקי גלילי מתפרנס כעצמאי? גם קידום אתרים. האם יש גילוי נאות? לא!
אולי בעצם צריך לעשות כתבה על אנשים שכותבים את האמת ולא מעוותים אותה לצרכיהם ומכניסים גילוי נאות וכל יתר הדברים, ואז נמחה כפיים במשך יום שלם לשני האנשים האלו.
לא יודע, אני משתדל להכניס גילוי נאות בכל פעם שאני כותב על דוד שלי (שזה בערך הפעם היחידה שבה אני נזקק לגילוי נאות, לצערי עוד לא שילמו לי על פוסט…). יכול להיות שפספסתי פעם או פעמיים, אבל לא נראה לי.
לגבי חברות עם בלוגרים – זה, כמובן, תלוי בלוגר. יש בלוגרים שאני מרגיש הרבה יותר קרוב אליהם.
ולגבי עיתונאים – בלי להתייחס לדוגמא הספציפית (אני חושב שיש דוגמאות טובות בהרבה), ברור שהסטנדרט המוסרי של העיתונאים בימינו רדוד מאוד. זה אומר שגם לבלוגרים מותר?
כתבתי ארוך ומחקתי…. השארתי רק את הפואנטה.
המצב של העיתונות הוא מאוד עגום אם אנחנו מתחילים לצפות מבלוגרים שלא מקבלים תשלום סדיר, לא עשו קורסים בעיתונות, לא מחויבים לאתיקה, ואין להם עורך, לאתיקה יותר גבוהה משל עיתונאי.
אני משתדל להתיחס לקוראים פה בכבוד, ואני מעריך בלוגרים אחרים שעושים את זה, אבל ברור לי שלא כולם כאלו וזה לא בהכרח בגלל שהם אנשים רעים… אנשים שמראש כותבים במטרה לרמות מישהו זה ענין אחר, אבל זה לא ממש הנושא פה.