באחד מאותם צירופי מקרים שיכולים לקרות רק בחיים האמיתיים ראיתי בטלביזיה את ארנון. עד לפני פחות משנה, כאשר עוד חשבתי שאני אצליח ליצור עסק עצמאי, השלמתי הכנסה בחלוקת עיתונים אצל ארנון*. מסתבר שארנון עזב את העסק למשך שבוע (בקיץ אין מחסור במחלקים) ועלה לעזור לאנשי מושב אביבים על גבול לבנון. עשו עליו כתבת צבע בחדשות ערוץ 10 שהתחילה בדיוק כשבסקאי התחילו לעסוק בקריקט.
זה היה מעורר מחשבה. הצורה בה ארנון יודע לנצל את הגובה שלו, וקול הבאס השקט והסמכותי ונראה כאילו שהוא מנהל את הגיזרה. למעשה במבט לאחור הוא היה הבוס שהכי עונה לאיזשהו דמות אידיאלית של מנהל שהיה לי אי פעם. מענין אם אלו פשוט תכונות מולדות, יכולת להכיר בערך עצמך ולדעת לדרוש בלי להתביש, או שפשוט בהיי-טק מנהלים צריכים לרצות כל הזמן את האגו של העובדים שלהם על חשבון הסמכותיות של עצמם.
מול אנשים כמו ארנון והרבה אנשים אחרים שתורמים מזמנם וליבם באופן אישי לטובת תושבי הצפון, רובם בלי לצפות לשום תמורה, עומדים אנשים כמו יצחק ג'קי אדרי (ולא רק הוא) ודורשים שמישהו אחר יעשה דברים. זה לא שאני מזלזל באיזו שהיא צורה בחשיבות ההליכים הפוליטיים והמשפטיים, אבל יוסי שריד לא רק כותב טורים לעיתון אלא גם עוזר לתושבים באביבים, ואיפה התרומה האישית של אדון אדרי ודומיו? אני באופן אישי מעדיף להיות מדרך רגל לאנשים מהסוג הראשון מאשר להנות מהעולם הסוציאליסטי האפור של אנשים מסוגו של אדרי.
* הי אתם, מנויי ידיעות אחרונות, יש לי שאלה אליכם. תגידו איך אתם מוכנים לשלם מחיר כמעט מלא תמורת קבלת הזבל הזה בצירוף טונות של פירסומות לביתכם? הסיבה היחידה שבמשך שנה הכנסתי את הזבל הזה הביתה היא שהיה צריך לפנות את העיתונים המיותרים מהרכב, ולעולם לא היה עולה בדעתי לשלם בשבילו.