בשלושת השבועות האחרונים אנחנו משלמים את המחיר על כך שפרץ ואולמרט אחראיים על הצבא. אני לא יודע האם בגלל חוסר נסיונם הצבאי הם ביטלו את דעותיהם האישיות בפני ההמלצות של הצבא, או שדוקא בגלל זה הם חיפשו דרך להראות שהם יכולים להיות אגרסיביים לא פחות מכל הפוליטיקאים עם רקע צבאי שקדמו להם.

בעוד שיש הגיון כלשהו בלחימה בעזה מאחר שאף מדינה לא יכולה לסבול ירי מתמשך לתוך האוכלוסיה האזרחית שלה, הרי הסיבה ללחימה בלבנון אינה ברורה. נכון שחיזבאללה פגע בריבונות הישראלית, ופוגע בה בתדירות של פעם בשנתיים, אבל האם זה באמת מחייב הפעלת כוחות מאסיבית, שלפי כל הניסיון הקודם בהתקלויות בחיזבאללה, יביא להרס אזרחי בשני הצדדים?

לא נעים להגיד אבל חטיפת שלושת החיילים היא דבר שקורה וחלק מסיכוני המקצוע הזה שנקרא חיילות. אבל גם אם היו נחטפים שלושה אזרחים, האם באמת צריך להפוך סדרי עולם בגלל זה? הרי יש אסטרטגיות אחרות שאפשר לנקוט בהן, כמו החלפת שבויים (וישראל החליפה שבויים תמורת סוחר הסמים האדיוט טננבאום לפני לא הרבה זמן), או אם לא רוצים לעודד עוד פעולות כאלו, להסתגל לרעיון שהאנשים האלו יהיו בשבי הרבה זמן עד שיבשילו התנאים לחילופי שבויים (החטופים בשגרירות ארצות הברית באירן הוחזקו 444 יום, טננבאום כ4 שנים). בסופו של דבר כל החיילים האלו נחטפו כתוצאה של כשלים מבצעיים ברמת החטיבה ומטה. חבל שבמקום לטפל בסיבה לחטיפות, כלומר להסיק מסקנות מהכשלים האלו ולטפל בהם, המערכת הצבאית מנסה לשחרר אגרסיות כנגד מטרות אפשריות, בלי לתת הסבר מינימלי איך השמדת אותן מטרות ימנע מהטרוריסט המזדמן הבא לחטוף עוד חיילים.

הדרג המדיני שהורה על פתיחת הלחימה בלבנון צריך להסביר לאזרחים למה נפתחה הלחימה, ויותר חשוב מכך מה המטרות שלה. כמובן שאיש לא ממש טורח לעשות זאת, הניחוש שלי הוא שפשוט אין מטרות מגובשות שנראות כאפשריות להשגה. השר פרץ, בהתבטאות שהיתה הכי קרובה להסבר של המטרות, אמר שישראל שואפת ליצור רצועת ביטחון בת 2 קילומטר בתוך השטח הלבנוני. איש לא שאל אותו איך רצועה כזו תמנע את חטיפת החיילים הבאה (רצועה דומה לא מנעה את החטיפה בעזה), או במה היא תועיל אם לחיזבאללה יש טילים לטווח של 50 קילומטר שמסוגלים להגיע מאיזור צור לחיפה.

באופן אירוני ועצוב, נכון להיום היינו יוצאים ב"רווח" אם החיילים החטופים היו נהרגים בזמן האירוע. היום במקום 6 הרוגים יש לנו 35 ונראה לי שיהיה קשה למישהו בדרג המדיני או הצבאי לטעון שהתפתחות הענינים הפתיע אותם. אירוניה לא פחות חריפה היא שהיום אנשים מתגעגעים לשיקול הדעת של אריאל שרון בנושא הלבנוני.

סמי שלום שטרית מנסה לסחוט אותנו רגשית (זהירות תמונות זועה שראיתם כבר הרבה כאלו בסרטים ושידורי חדשות מהרבה מקומות בעולם). הבעיה היא שאני לא מצליח ממש להבין איזה רגש הוא בדיוק מנסה לסחוט. אצלי תמונות של אנשים שמקדישים מספר שעות בחודש במחשבה על "איטבח אל יהוד", כאשר הם ובני ביתם וילדיהם הקטנים מתים וכל מה שנשאר מהם זה גופות קטועות וחרוכות, מעורר רגש לא נאה של שמחה לאיד. כי ככול שהתמונות יהיו זוועתיות אני לא יכול שלא לדמיין את אותם האנשים, אם המלחמה היתה מוצלחת מבחינתם, עולים על הגגות ופותחים בהילולה גדולה אם היו מראים את הגופה שלי במצב הזה. מי שהמוסר האנושי שלו כל כך נמוך לא צריך להתלונן כאשר מפעילים כלפיו אותם קריטריונים מוסריים שהוא מפעיל כלפי אחרים.

בסופו של דבר, אם באמת החיים שלהם היו שווים משהו בעיניהם, הם היו קמים ודורשים כאיש אחד להחזיר את שני החיילים החטופים, כי כבר אחרי התקיפות הראשונות של חיל האויר על בירות היה ברור באיזה צד ימותו יותר, והרבה יותר, אזרחים. אבל החיים שלהם לא ממש חשובים בעיניהם כמו הכבוד והגאווה שלהם, אז הם גם לא ממש חשובים בעיני.

מלחמת ששת הימים נמשכה שישה ימים, מלחמת יום כיפור נמשכה פחות משלושה שבועות. הסיבה לכך שהמלחמות האלו הסתימו כל כך מהר היא שהשליטים הדיקטטוריים של מדינות ערב הודו בהפסד והחליטו שאין סיבה שהאוכלוסיה שלהם תסבול. היום למנהיגים של צבאות הטרור לא אכפת כלל מה קורה לתומכים שלהם. להם לא אכפת וגם לי לא אכפת.