המאמר של יובל קרניאל בדה-מרקר, שזכה בכותרת המטופשת של "אנונימיות לנצח", בו הוא מתיחס לפרשת פרסיקו, וטוען שפגיעה באנונימיות היא פגיעה בחופש הביטוי, הביא לי את הסעיף.

לי נראה שיש טעות לוגית, או חוסר הבנה של מושגים, כאשר טוענים שחופש הביטוי תלוי באנונימיות המתבטא. לפי הבנתי  חופש הביטוי מושתת על כך שכל אדם יכול לבוא בפומבי ולהגיד את מה שיש על ליבו בלי שינזק מכך. במקום שיש חופש ביטוי מוחלט איש לא צריך להסתתר מאחורי שם בדוי בשביל להתבטא, והצורך באנונימיות גדל ככל שגדלות ההגבלות על הביטוי. אם לדעת קניאל, ישראל היא מדינה בה אין חופש ביטוי, הוא צריך להלחם בעד חופש הביטוי ולא בעד האנונימיות.

בעצם כאשר קרניאל כותב "חופש ביטוי" הוא מתכוון ל"חופש מאחריות". תחת מעטה האנונימיות כל אחד יכול לעשות כל מעשה מגונה שהוא ללא חשש לתגמול. האם זו החברה בה אנו רוצים לחיות, חברה שמאפשרת מראש לאנשים לפעול כנגד הערכים שלה, בלי שיקבלו כל אחריות שהיא על המעשים שלהם? אני לא רוצה לחיות בחברה כזו.

מבחינה טכנולוגית, קרניאל מקשקש שטויות. כתובת הIP מהווה זיהוי חד חד ערכי של הגולש ביותר מ99% של פעילויות הגלישה, וכתובות הIP תמיד נמצאת אצל בעל האתר שגלשו אליו. אין ולא היתה מעולם גלישה אנונימית ברשת הIP, בדיוק כמו שלא היתה מעולם הליכה אנונימית לחלוטין ברחוב. מי שירצה מספיק יוכל על סמך תצלום טוב לזהות את העוברים והשווים ברחוב (דרך גישה למאגר התמונות של משרד התחבורה למשל), ובאותה מידה אני יכול לאתר נתונים על הקוראים שלי דרך קשרים בISP. העובדה שח"כ חסון כל הזמן מעלה את הצעות החוק הלא נחוצות שלו יכולה להיות מוסברת בכך שקניאל אינו היחיד שבעקביות מטעה את כל העולם בקשר לכך.

מעבר לזה, תגובה באתר משולה להפשלת המכנסיים באמצע הרחוב. מאוד קשה לטעון לאנונימיות כאשר אתה מבצע מעשה שמטרתו למשוך אליך תשומת לב. המגיבים רוצים למשוך תשומת לב לדברים שלהם ולכן בהכרח הם מאבדים את הגנת האנונימיות הנובעת מהטמעות בהמון.

אין שום סיבה שנורמות ההתנהגות הבסיסיות ברשת יהיו שונות מנורמות ההתנהגות ב"עולם האמיתי". בסופו של דבר כולנו נמצאים בסוג כלשהו של אינטראקציה עם אנשים שאנחנו לא מכירים דרך הטלפון, הדואר או אם יש לנו כסף/מעמד דרך פירסומים שלנו. למה שאוכל לפרסם ברשת למשל שראש העיר שלי הוא פדופיל, ולא אוכל לכתוב את זה במקומון?

השאלה המוחמצת בכל הדיון הזה היא שאלת האחריות. קרניאל וח"כ חסון מטילים את ה (חוסר) אחריות על כותב התגובה, דבר שהוא שטות מוחלטת בנסיבות פרשת פריסקו והטוקבקים בYNET. האם יעלה על הדעת שאני אפגוש אדם ברחוב ותוך כדאי שיחה אטען שראש העיר פדופיל, ואותו אדם יפרסם זאת בעיתון בלי שיקבל על עצמו כל אחריות על התוכן הדיבתי של מה שהוא מפרסם?  באותה מידה פרסום תגובה באתרים הגדולים (אלו שמסננים תגובות) הוא למעשה שיחה בין המגיב לאתר שבו המגיב ממליץ על תגובה אבל אחריות הפרסום היא כולה של האתר. אם בתגובה יש תוכן דיבתי, לא יתכן שרק המגיב יכול להנזק ממנה בעוד שמי שפרסם אותה בפועל נהנה מחסינות.

מחקר שנערך בחסות מערכת בשבילי החיים הראה שבמהלך כל ההיסטוריה הכתובה 100% מהילדים החיים מתו. בהתאם לזאת, מאחר והסיכון לילדים הוכח ברמת ודאות גדולה, תקדם המערכת הצעת חוק שמטרתה למנוע מלכתחילה את החיים מהילדים.

(גובש סופית אחרי קריאה של הגלוב, אחרי שכל מיני רעיונות על כתיבת דברים משעממים בסגנון "אף חוק מצנזר לא יגן על ילד מפני התעללות על ידי בני משפחתו או ילדים אחרים", או "בחיים קורים לילדים דברים הרבה יותר גרועים מצפיה במין אנאלי" שיעמם אותי למוות)

רן הופמן, שהוא להבנתי אחד ממיסדי אתר שיתוף הוידאו 5min.com, מוציא הרבה קיטור על שינויי הממשק שגוגל עושים במנוע החיפוש שלהם במטרה לאחד את התצוגה של התוצאות הרלבנטיות מכל מנועי החיפוש השונים שלהם.

לא הייתי מתיחס לזה אם היה מדובר בעובד זוטר, אבל הופמן הוא אדם שלפי כל הסימנים רוצה להוליך את החברה להצלחה כלכלית גדולה, ולכן מענין אותי להתיחס לקיטורים שלו על גוגל כי אם הייתי משקיע שקורא אותם, הייתי חושב 1000 פעם לפני שהייתי משקיע את הכסף שלי בחברה שלו.

הטענה הבסיסית שלו היא שגוגל נותן עדיפות ויזואלית לYouTube (שהיא חברה בת של גוגל היום) בתוצאות החיפוש למעשה על חשבון אתרי שיתוף וידאו אחרים. YouTube זוכה להפניה ישירה וגם תמונה מהוידיאו בעוד ש 5min לא זוכה לכך.

עד פה הוצאת קיטור לגיטימית ביותר, אבל התחנות שבהן עוברים הטיעונים שלו כנגד גוגל הן מוזרות בעיני

• Google הוא החומה הצינית. כן גוגל שומרת על החוק בסין ולא מציגה את כל תוצאות החיפוש הרלבנטיות. בדיוק כמו שבצרפת היא לא מציגה תוצאות שיובילו לאתרים ניאו נאציים וכמו שבעקבות התביעות נגד קאזה היא לא הציגה קישורים לאתרים שמהם ניתן להוריד אותה התוכנה. כן גוגל היא חברה שמעדיפה את החוק על המוסר, ומה עם 5min? אני מניח שבתור חברה 5min כבר עכשיו מוותרת על השוק הסיני כי הרי עם יבקשו מהם לצנזר סרטון הדרכה על הפאלון-גונג, הם יסרבו (התנהגות נעלה מוסרית אבל בעיתית כאשר החברה צריכה להציג רווחים למשקיעים בה).
• התיחסות לYouTube כאל GooTube. מי שלא מכיר goo זו מילה המתאר חומר דוחה. ההתיחסות למתחרים (הגדולים בעשר סדרי גודל) כאל חתיכת חרא אולי טובה להוצאת קיטור במזדרונות ולשיחות מוטיבציה, אבל תמיד יש סכנה שבסופו של דבר היא תשתלט על המחשבה ותשכח שכנראה המתחרים יודעים לעשות כמה דברים נכון ולא תעתיק/תלמד מהם רק בגלל שבמחשבה שלך הם גוש חרא ומי רוצה ללמוד משהו מחרא. (לדעתי אחד הגורמים העיקריים להצלחה של שועל האש היא היכולת של המפתחים לא להתיחס לIE כמוצר שאין מה ללמוד ממנו והנכונות שלהם לעבוד עם השטן הגדול מיקרוסופט ולאמץ הרחבות לא תקניות שמיקרוסופט המציאו)
• כשיגיע מתחרה ראוי (בכל תחום שירותים שגוגל מספק), אני עובר דירה. החלטה רציונלית ביותר. במקום למקסם את העושר שלך, תמיד תפנה את האנרגיה שלך לפכיעה ביריב. הרי גם אם אתה חי בקרטון ברחוב אתה תהיה מאושר כל עוד היריב שלך יחיה גם ברחוב אבל בלי קרטון.
• ומה עשית למזעור הנזק?. לדעתי מאמר כזה דורש לפחות שעתיים של כתיבה ועריכה. האם חלק מהזמן הזה נוצל בשביל ניסוח מכתב לגוגל החוקר בנימוס מירבי איך ניתן לגרום לכך שגם תוצאות החיפוש מתוך 5min יכילו תמונה וקישור ישיר לוידאו? אם נשלח מכתב כזה אין לזה אזכור במאמר.

אני החלטתי ללכת צעד הלאה ולנסות להבין מה הסיבות שהובילו למצב הזה. על פניו המצב הנוכחי הוא תולדה ישירה של המצב הקודם ולא נובע משינוי מדיניות בגוגל. חיפוש הוידאו של גוגל מוגבל לחיפוש באתרים של החברות של גוגל – YouTube ו אתר העלת הוידאו של גוגל, כלומר זה כבר מספר חודשים שגוגל לא מציג תוכן מ5min או כל אתר וידאו אחר בחיפוש הוידאו שלו, אבל רק עכשיו, בעקבות שינויי הממשק של מנוע החיפוש העובדה הזו גלויה לעין (למען ההוגנות, גם אני לא מתעצבן כאשר אני לא יודע שמקפחים אותי).

ואז הלכתי עוד צעד קטנטן קדימה ושאלתי את עצמי אם הייתי כותב היום מנוע חיפוש וידאו, האם הייתי מוצא את הוידאו באתר של 5min?. מבט חטוף (ויש סיכוי שמוטעה) מגלה שהוידאו אינו מהווה חלק מקוד הHTML של דפי האתר אלא נוסף כנראה באופן דינמי ומה לעשות ומנועי החיפוש קוראים רק את הHTML. כלומר גם אם שושנה פורבס היתה קוראת את המאמר הנרגש של רן ומחליטה להפעיל את השפעתה בגוגלפלקס בשביל לשנות את רוע הגזרה, טכנית זה היה בלתי אפשרי.

כמובן שיתכן שהמסקנה המתבקש מכל הדברים שכתבתי היא שאנשים שרוצים לקדם דברים מסוימים כדאי שיפעילו צנזורה עצמית כאשר הם כותבים בלוג.

ושתי מילים על החופש באינטרנט.

בתגובות לאותו מאמר של הופמן, אפי פוקס הפנה למאמר שהוא כתב על התאגידים והבטחת החופש באינטרנט בין היתר על ידי רגולציה. לא קראתי הכל כי המילה רגולציה עצבנה אותי והפסקתי לקרוא כשראיתי אותה.

בשבילי, אתר האינטרנט שלי הוא קודם כל שלי. האנלוגיה שעולה לי כרגע בראש היא הדירה הפרטית שלי. כמו שבדירה יש סלון שאני מכניס אליו אנשים, חלקם כאלו שאני לא ממש מכיר (ועד בית), יש באתר חלק שאליו כל אחד יכול להכנס, אבל באתר כמו בדירה יש חלקים שאיש לא נכנס מלבדי או בלי קבלת אישור ממני כי אני לא מעונין שיראו את כל הטיוטות (תחתונים מלוכלכים) המפוזרות בממשק הניהול (חדר השינה). רגולציה של אתרים בשבילי היא התערבות במה שאני עושה בחדר השינה שלי ומפחיתה את החופש שלי.

מי שלא מתאים לו הענין הזה שיש אצלי בדירה מצלמת אבטחה שמצלמת את כל מי שנכנס (עוקבת אחרי הכניסות לאתר) בבקשה שלא יכנס. מי שלא מבין שיש מעקב אחרי כל תנועה שלו באינטרנט (וכל הדיון בחוק הטוקבקים סבל מכך), זקוק לחינוך מתאים, כי את התשתית הבסיסית של האינטרנט הגורמת לכך אי אפשר יהיה לשנות בעשורים הקרובים.