זה לא סרט רע. למעשה הבימוי, הצילום, המשחק והמוזיקה מצוינים, אבל אחרי שעתיים של סרט עדיין לא היה אכפת לי מאף אחד מהגיבורים שלו, לא מהאח הגנסטר המשוגע, מהאח הגנגסטר השפוי ולא מהחברה שלו. הסרט מרגיש כמו חיבור מאולץ של סצנות ועושה רושם שאם היו מתמקדים יותר באחד מהדמויות על חשבון האחרות הסיפור היה ממוקד יותר וטוב יותר.

ביקורת בסריטה

גדעון אוזן שהוא סמנכ"ל הדיכיטל בגלובס רומז לנו שלפני שנחסום את הפרסומת באתר שלו, ננהל דיון איתו http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001072198.

מה שהוא לא מזכיר זה איפה היה הדיון הזה כאשר גלובס החליטה על מדיניות הפרסומות הנוכחית שלה, מתי הוא העלה בכנס מפרסמים או עיתונאים כלשהו את הצורך בדיאלוג עם הצרכנים לגבי המינון והצורה של הפרסומות?
פתאום כאשר שורת הרווח של המדור שהוא אחראי עליו נמצאת בסכנה הוא נזכר לנהל משא ומתן

אין שום סיבה להתחשב באתרי ה"חדשות" הישראלים שמכילים מעט מאוד תוכן חדשותי ומתרכזים במאמרי דעה ורכילות. סביר להניח שאם מחר כולם פרט לאחד יעלמו מהרשת כלל לא נרגיש בהבדל.
כאנחנו בתור קוראים נרגיש שלגלובס יש משהו יחודי ברמה סבירה פלוס להציע לנו יהי אכפת לנו מהיכולת שלו להתקיים ועד אז אין שום סיבה להתחשב בזעקות הקוזקים הנגזלים שיוצאים מעיתונות הדיגיטל הישראלית

בוואלה נזכרו באיחור אופנתי לדווח על הבלוגרית שנקנסה בגלל שלכאורה הביקורת השלילית שלה לגבי מסעדה הופיע במקום גבוה בגוגל. האיחור האופנתי הוא מאחר שבBBC ממנו למעשה הועתקה הידיעה היא גם הופיע באיחור אופנתי אחרי שהענין הסעיר את הרשת לפני מספר חודשים (אבל פסיקת בית המשפט נתנה השבוע).

הענין הוא שכמו הרבה כתבות אחרות בBBC התאור אכן קרוב למציאות אבל לא ממש תואם לה. למעשה הגברת חטאה כלפי חוקי לשון הרע בצרפת מאחר שהכותרת של הביקורת שלה היתה "המסעדה הגרועה ביותר בעיר" כי לא היה לה כנראה מספיק להשאר בתחום הניסיון האישי שלה ולהסתפק במשהו כמו "המסעדה הגרועה ביותר בה אכלתי", אבל הדבר הגרוע ביותר שהיא עשתה היא שהיא יצגה את עצמה במשפט. סביר להניח שכל עורך דין סביר היה מצליח לטעון שלמרות שהכותרת היא בגדר השמצה הרי ההקשר משאיר אותה מהצד הנכון של החוק ומצליח לפחות להגיע לפשרה.