תגית: חוק 892

גם בשנה הבאה בני חורין

ההגדה של פסח מספרת את החלק הקל של סיפור יציאתו של עם מעבדות לחרות, את החלק בו עם נישא על כנפי ההחלטה הנחושה וההתלהבות ומקריב הרבה קורבנות בכדי להשיג את מטרתו. אבל כמו בדיאטה, ההשגה הראשונית של המטרה אינה מספקת וצריך גם להשקיע מאמץ לאורך זמן בכדי לשמור על ההישג, והרבה פעמים זה יותר מורכב מהמאמץ הראשוני מאחר שזה מחייב אותנו לשינוי צורת חשיבה ואורח חיים לאורך זמן ולא רק למאמץ פיזי לזמן מוגבל. אמנם סיפור יציאת מצרים נחגג כל שנה, אבל בתנך סיפור השמירה על העצמאות אחרי השגתה תופס הרבה יותר מקום מסיפור יציאת מצרים עצמו.

לקח הרבה מאוד שנים למדינת ישראל לצאת מתוך צורת המחשבה שהנחילו לה האבות המיסדים שלה, צורת מחשבה שהצדיקה התערבות של המדינה בסוג ההצגות, הסרטים והספרים שראוי לאזרחים לראות ולקרוא, והתבטאה גם בחקיקה על סוג יחסי המין שמותר ואסור לאנשים בוגרים לקיים.

בתהליך שהיה לפעמים איטי ולפעמים מהיר, קועקעו יסודות החשיבה האלו והיום לפחות בביתנו אנו נהנים מחופש כמעט מוחלט לעשות את מה שברצוננו. כמובן שבשביל אנשים שהתבגרו בעשרים שנה האחרונות המצב הזה נראה כמו המצב הטבעי ולחלוטין מובן מאליו, אבל כמובן שאין שום דבר מובן מאליו בין אנשים ותמיד קיים האדם שישמח מסיבותיו שלו להגיד לנו מה לעשות בביתנו.

בשביל להבטיח שגם בשנה הבאה נוכל להנות מאותו חופש בביתנו, זה לא מספיק לשבת לשולחן הסדר ולהרהר בדרך בה עברנו משיעבוד לחרות אזרחית, אלא גם לדאוג לכך שגם בשנה הבאה נוכל להנות מאותה חרות ולהקים קול זעקה כנגד הרצון של הכנסת המובא בחוק סינון האתרים (892) להגיד לנו לאן מותר לנו לגלוש כאשר אנו נמצאים בפרטיות של ביתנו.

סליחה על ההפסקה, צפיתי בפורנו ועכשיו אני חייב לצאת לאנוס

אורי פז כותב על פורנוגרפיה בהקשר של הצעת חוק 892 "קו ישר נמתח בין הגלישה החופשית באתרי פורנו לעלייה בתופעות של אלימות מינית. הגלישה באתרים פורנוגרפיים מגבירה את הנטייה לאונס ומצמצמת את העכבות המצפוניות בחברה למניעת מעשים מגונים. מכאן יש לברך על הצעת החוק המציבה שומר סף טכנולוגי בגישתם החופשית של ילדים ונוער לתכנים פוגעניים"

כבר פעם או פעמיים בעבר רציתי לכתוב על הפער הבסיסי בין החברה החילונית לחרדית, פער המיוצג בצורה בה אנשים כמו אורי פז, שלכאורה אינם מסוגרים בתוך החברה החרדית, לא מסוגלים להבין איך פועלת החברה החילונית ואני משוכנע שכל פעם הם מופתעים מחדש איך טיעונים שלהם, שנראים בעינים שקולים מאוד, מותקפים בחמת זעם על ידי החילונים.

למה זה קורה? אורי פז, סביר להניח שקורא את האתרים בהם הוא כותב, אז מהי הסיבה שהוא לא מצליח לפתח אמפטיה (במובן של הבנה) לחברה שבה חיים אנשים אחרים הכותבים באתרים האלו. האם זו הצמדות נוקשה לערכים המוכתבים על ידי הרבנים המגזריים שלא מאפשרת לו להבין חברה שפועלת לפי קודים אחרים, או הנטיה של קידום תכנים קיצוניים כמו שנאת הגברים של חנה בית הלחמי מצד אחד או דיון חסר כל פרופורציות בפדופיליה ויתר הסטיות המיניות.

וחזרה לנושא. אני מציע לאורי פז להגיד כל יום אחרי תפילת שמונה עשרה, או כל תפילה אחרת, שלוש פעמים "פורנוגרפיה היא ענין של גיאוגרפיה". המטרה של תוכן פורנוגרפי היא לגרום לעוררות מינית, ומה יגרום לעוררות כזו משתנה מאדם לאדם ומתרבות לתרבות. בחברה המוסלמית המסורתית מניחים שכל חלקיק עור של אישה עשוי לגרום לעוררות מינית והחברה החרדית רק טיפה פחות מחמירה ממנה. לא פלא לכן שכל פעם שגבר חרדי רואה עור חשוף של אישה הוא חושב על מין, הרי זו המוסכמה החברתית שאישה נחשפת בפני בעלה רק במצבים אינטימיים. בחברה החילונית בה מראה חשוף הרבה יותר נפוץ ומקובל חברתית, לא כל רגל חשופה מביאה לעוררות מינית.

מה שאורי פז מכנה כ "גבולות הצניעות מתרחקים כל הזמן" פשוט מבטא את חוסר ההבנה שלו של התרבות החילונית. התרבות החילונית אינה קפואה במסורות עם גבולות ברורים ששורטטו לפני מאות שנים, היא הרבה יותר דינמית וכל הזמן נמצאת בתהליכי שינוי. אורי, גבולות הצניעות העדכניים בחברה החילונית, עד כמה שאני מבין אותם, אומרים שהגדרות הצניעות הנורמטיביות הן ענין שתופס רק במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי, בין ארבע קירות, אנשים מגדירים לעצמם את גבולות הצניעות שלהם. ההתנגדות לחוק סינון האתרים לא נובעת מכך שהחילוניים כחברה צורכים פורנו בצורה אובססיבית, אלא מכך שהממשלה מנסה לכפות את גבולות הצניעות שלה בתוך המרחב הפרטי שלנו ובכך עוברת על אחד העקרונות הנוכחיים של החברה החילונית.

ומה בדיוק הקטע הזה עם קישור פורנוגרפיה לאונס? לא סתם אורי לא הביא שום קישור שיוכיח את הטענה שלו. אני לא עומד להעמיד פנים של בעל תואר בקרימינולוגיה, אבל למיטב הבנתי אונס הוא ענין שקשור יותר לשליטה ופחות למין בפני עצמו. אותו האינטרנט המכיל את החומר הפורנוגרפי שלפי דעתו של אורי מטריף את דעתנו (האם זה לא מאוד עצוב הצורה השטחית שבה אורי רואה את החברה החילונית, חברה בה כולם כל הזמן חושבים רק על דבר אחד – סקס?) מכיל גם אתרים בהם אנשים ש"נטרפה דעתם" יכולים לקשור קשר להפגש על מנת להפיג את הטירוף. אז נכון שיש אנשים תמהוניים כמו חנה בית הלחמי שמגדירים כמעט כל אקט מיני כאונס, וחברת הכנסת גלאון שרוצה להפוך כל הזמנה לכוס קפה לפני סקס לעברה פלילית, אבל עד שהחוקים הסופר פוריטניים שלהם  יעברו, אנחנו מסתדרים יפה מאוד, ועם הפסיכולוג אנחנו מדברים על נושאים שונים לחלוטין.

אבל בעצם למה שאני ארד לסטנדרטים של אורי? העובדה שהוא לא מסוגל להראות מחקרים שתומכים בטענתו לא מגבילה אותי בהפניה למחקרים שסותרים אותה, כמו המחקר הזה על השפעות הפורנוגרפיה ביפן ואני אצטט פסקה מתוכו

"Data regarding sex crimes, consistently and regularly recorded in police records, are clearly more available and definitive than those for quantitative or qualitative measures of pornography. It is readily obvious from the data (Table 1) that the incidence of rape has been steadily and dramatically decreasing over the period under review."

ואם אני כבר טרחתי, אז אולי הגיע הזמן לדבר קצת בגנות אותו מושג פמיניסטי שחנה בית הלחמי מוכרת לכל חסרי השכל – "החפצה של נשים". אני מניח שלבית הלחמי פשוט אין חברות, אחרות היא היתה יודעת מזמן שאחד הנושאים בשיחת נשים טובה, היא החפצה של גברים. אז נכון שהחפצה של גברים אינה זהה להחפצה של נשים והיא קשורה גם לכסף וסטטוס ולא רק מראה חיצוני, אבל העיקרון של להתיחס לאדם כפונקציה ולא כאל אדם די דומה.

המאבק בהצעת חוק 892 נכשל כי המסרים שלו יכלו לשכנע רק את המשוכנעים

אף פעם לא האמנתי ביכולת של סלוגנים בני פחות משמונה מילים לשכנע אנשים. אולי הם יכולים לשטוף את המוח של אנשים לטווח קצר, אבל הם לא יכולים ליצור שינוי תודעתי לטווח ארוך. אם מסעות פירסום המשתמשים בסלוגנים כאלו היו מצליחים, במזרח התיכון היה כבר שלום מזמן כי איזה סלוגן יותר חזק מ"שלום עכשיו"?

למרות שחנה בית הלחמי ודאי אינה דוגמה מיצגת ליכולת הניתוח של האדם הממוצע, כדאי לדעתי לשים לב לצורה בה היא מרסקת את כל הטענות הפופוליסטיות של מתנגדי החוק. ולמרות שסביר להניח שהאדם הממוצע ברחוב לא ינסח את הסיבה המדויקת למה המסרים לא עובדים עליו בכזו רהיטות, הוא יבין שהמסרים לא תואמים לניסיון החיים שלו.

דוגמא אחרת לחוסר האפקטיביות של הסלוגנים היא ההודעה הזו בקבוצת הדיון נגד החוק:

שבוע טוב,

כמתנגד לחוק המוצע אני מוצא שמרבית המסרים המוצגים נגד החוק אינם מדברים
אלי. אני גם חושש  שרבים מהם אנים מדברים לקבוצות גדולות בציבור וזו
עלולה להיות בעיה.

אקח לדוגמה כמה מסרים על מנת להסביר:

הצנזורה תפריע לי לגלוש – לא נכון. כולם יודעים שכל אחד יכול לבקש שלא
יסננו אותו.
אני אאלץ להיכנס ל"רשימה שחורה" – לא מסכים. ברור לכולם שעשרות או מאות
אלפים יבקשו שלא להסתנן ולכן הרשימה אינה שחורה כלל. ככלל – זו הפחדה לא
מציאותית לדעתי.
אם אתם רוצים לשמור על הילדים שלכם, שמרו עליהם בעצמכם – יתכן ונכון, אבל
האזרח הממוצע דווקא מרוצה כשהמדינה אומרת לו שהיא תעזור לו לשמור על
הילדים (אם זו אכן מטרת החוק).
ש"ס מנסה לכפות על הציבור החילוני כפיה דתית – (ג"נ: אני דתי) מסר לא
יעיל, במיוחד לאור זאת שיש לחוק מספר רב של מסבירים חילוניים.
קללות נגד ש"ס, דרישה לצנזור של אתרים דתיים, אמירות בסגנון "אני אפתח
אתר פורנו ענק" – מועילות לקידום החוק ולא לביטולו.

ככלל, נדמה לי שחלק גדול מהמתנגדים שקראתי הינם ליברליים, חילוניים, ואין
להם ילדים בגיל הרלוונטי, ולכן הם מציגים מסרים שאינם פוגעים במטרה. הרי
להם בעצמם החוק כלל לא יפריע, והמלחמה עבורם היא עקרונית.

אז למה אני נגד החוק?

בקצרה: החוק אינו יעיל ואינו מועיל. הוא מלא חורים ולפיכך לא אוכל להעזר
בו כדי להגן על ילדי (אני אאלץ לוותר על הסינון כי הוא יפריע לי). חוות
הדעת המקצועית בנושא ברורה – סינון מרכזי לאומי אינו אפשרי. רק סינון
ביתי, משפחתי וולונטרי יכול להועיל, והייתי אכן רוצה שהמדינה תעזור
לאזרחים בפיתוח כלים לסינון משפחתי.