כאילו קראה את הטקסט הרפלקסיבי על שכר הבכירים של טובי פולק ולא יכלה להשאר בצד, מירב ארלוזורוב תורמת טקסט רפלקסיבי משלה לנושא. מה חסר בשני הטקסטים האלו? דבר חסר חשיבות כמו עובדות.
נכון לרגע זה, מספר ימים לפני סיום פרסום דוחות החברות לשנת 2009, דווח על כ180 בכירים שעלות השכר שלהם היא יותר מ200 אלף שקל בחודש, וכ430 שעלות שכרם היא יותר מ100 אלף.
מירב ארלוזורוב כותבת על כך שמנהלים לא נענשים על טעויות ניהול. אין לי מושג למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על "עונש", אבל מאחר שחלק לא מבוטל מהתגמול של מנהלים הוא במניות ואופציות, זה מוזר מאוד שכתבת כלכלית מובילה כותבת שטויות כאלו. אם הניהול לא היה טוב, סביר להניח שבעתיד הערך של המניות ירד ויחד עימן התגמול בפועל.
הדיבור על עונש הוא עוד יותר מופרך כאשר חושבים על מקצועות אחרים. נניח למשל שעבדתי בחברה תמורת שכר נדיב ועזבתי אותה לפני שהתברר שכל עבודת התכנות שלי היתה שווה ל***. האם ארלוזורוב חושבת שגם אותי צריך להעניש? האם צריך להקים מגנון דיווח ארצי על כישרונם וכישלונם של מתכנתים?
אני לא יודע לגבי מנהלים אחרים אבל מבחינתי השכר של יונס מוצדק בהחלט. קניתי אגרות חוב של בנק מזרחי בגלל שעשה עלי רושם שיש קונצנזוס שבנק מזרחי הוא הבנק שמנוהל בצורה הטובה ביותר בישראל. על אגרות החוב האלו הרוחתי 20% בקצת יותר מחצי שנה*, אז אלא אם מישהו יוכל להוכיח שיונס היה בתרדמת בכל התקופה הזו ולא ניהל בפועל את הבנק, לדעתי הא בהחלט היה שווה את הכסף.
ומי נמצא מתחת לדרגת ה100 אלף בחודש, הרי גם 50 אלף יכול להראות כשכר מופרז? פה כדאי להתחיל להסתכל בטבלת השכר במגזר הציבורי, כי שם נמצאים רוב האנשים שמרוויחים את השכר הזה. נמצא שם מנהלי מחלקות בבתי חולים, מנהלנים בקופות חולים, ראשי האוניברסיטאות, נתבים בנמלים, והרבה עובדי חברת החשמל. בואו ננסה לדמיין עולם שבו מישהו בכלל מעז לתבוע שהשכר של האנשים האלו יהיה פרופורציונלי להצלחה שלהם, שמנהל מחלקה ישתכר פחות אם ימות לו חולה, שמנהלי אוניברסיטאות יתוגמלו לפי כמות פרסומי המאמרים בעיתונים מדעיים נחשבים. Some say I'm a dreamer
המספרים האלו עוזרים להציג את הצעות החוק להגבלת שכר מבית יחימוביץ' כמה שהן – נפיחות ברוח. הרי אם עלות שכר מינימום היא בסביבות 4500 שקל (אנחנו מדברים על עלות שכר שהיא גבוהה יותר מהשכר עצמו) אז הגבלה של פי 50 תאפשר למנהלים לקב 225 אלף שקל, כלומר יפגע רק ב150 מנהלים. אם זה התיקון החברתי הגדול של יחימוביץ', לו היא מקדישה הרבה זמן, מה שווים התיקונים שהיא מציעה ועליהם היא חושבת ומדברת פחות.
*כמובן שאפשר לדבר על כך שזו בסך הכל ההתאוששות של הבנקים מהמשבר ולא יותר, אבל אם ככה למה אגרות חוב דומות של בנק דיסקונט נסחרות במחיר הרבה יותר נמוך?
מרק, כמה דברים-
א. מנהלים לא מקבלים, נכון לעכשיו, מניות. הם מקבלים אופציות ויש הבדל גדול בין השניים; במקרה של אופציות, מנהל יכול לערוך מניפולציה שתגדיל מאוד בטווח הקצר את ערך המניה אך תביא לריסוק החברה מעט אחרי שהוא יעשה את הקופה ממימוש האופציות, או שהוא לא יממש אותן ולא יגרם לו כל הפסד. כשמדובר במניות הסיפור אחר לגמרי – אפשר כמובן לממש אותן לאחר שמחיר המניה קפץ, אולם אם המחיר יקרוס המנהל יאבד ערך משכרו (בניגוד למקרה האופציות). יש כבר מי שמציע לעבור למודל המניות שהוא, גם בעיני, נכון יותר.
ב. כל הבכי הזה על שכר מופרז הוא עוד קשקוש מבית מדרשה של שלי יחמיוביץ והעובדה ששר האוצר נוטה לקבל את העניין מעידה על אחד משני דברים – או שהוא חושב שיהיו פריימריז בקרוב או שהוא יודע משהו על מצב המשק שאנחנו לא יודעים (וליתר דיוק – יודעים, אבל לא יודעים מתי יקרה) והוא מכין לעצמו יופי של כסת"ח מסוג ה"אני כבר טענתי שההשתוללות של ראשי החברות תוביל לאסון…".
מעבר לכך – יש לך קישור לנתונים על מקבלי השכר במגזר הפרטי והחברות בהן הם עובדים? יש לי השערה מסויימת לגבי הקשר בין שכר לתחום העיסוק של החברה שאני רוצה לבדוק…
נ.ב.-
בקריאה שניה נראה לי שלא הבנת את החוק. שלי יחימוביץ' מבקשת בעצם ליצור יחס מסויים של שכר בין העובדים שמשתכרים שכר מינימלי ושכר מקסימלי באותה החברה ולא בכלל החברות במשק (וראה http://www.shelly.org.il/node/2667)
משמעות הדברים פשוטה – יהיה צימוד בין שכר המנכ"ל לשכר של אחרון העובדים שהוא לא אחד עובד קבלן (יש לכך חשיבות רבה להבנת החוק).
כעת, נשאלת השאלה מה יעשה החוק הזה. התשובה – הדבר יגביל באופן משמעותי את כניסתם של עובדים שאינם עובדי קבלן לרוב תחומי התעשיה ויאיץ את המעבר לשימוש בקבלנים לשכירת עובדים חדשים. הכיצד? בדבריך התעלמת מכך שהשכר אינו עלות השכר כולל כל ההטבות הבונוסים וכו'. בחברה שבה שכר המנכ"ל 200,000 ש"ח (נאמר, בנק כלשהו) עלות השכר הכוללת גבוהה בהרבה ומסתכמת בלפחות 400,000 ש"ח. משמעות הדבר היא שעלות שכר עובד שאינו עובד קבלן בבנק תהיה לפחות 8,000 ש"ח. לפיכך, הבנק לא יוכל להרשות לעצמו לשכור עובדים במסלול הרגיל שאינם עובדי קבלן לתפקידים ה"פשוטים" כגון לבלרים למיניהם, פקידות ושאר עובדים זוטרים אלא ייאלץ לשכור לשם כך עובדי קבלן שרק להם הוא יכול לשלם שכר שעלותו פחותה מ-8000 ש"ח לחודש. אמת דיברת שמספר המנכ"לים ושאר הבכירים עליהם ישפיע החוק הוא מזערי אולם החוק ישפיע על מאות אלפי עובדים זוטרים וייצור למעשה שני מעמדות בקרב העובדים בחברות הפרטיות; אני מניח שיחימוביץ' עושה זאת כי היא חושבת שחיזוק העובדים בעלי הכישורים העודפים (אותם יתקשו להחליף על ידי עובדי קבלן) תביא ליצירת וועדים גם במקומות אלו. אלא שהדבר יעשה, כמובן, על גבם של עובדים חלשים יותר, צעירים בתחילת דרכם וכו' שלא יכולו יותר להיקלט במסלולים שיש בהם קידום במקומות רבים!
אני חושב שאתה טועה – עלות השכר המדווחת לבורסה היא עלות חשבונאית והיא כוללת הכל, כולל עלות הבורקס והקפה בבוקר (לפחות אני מאוד מקווה מבחינת היכולת של אנשים להבין מה ההוצאות של החברות שהם משקיעים בהן).
בקריאה נוספת, נראה שהחוק דווקא כולל עובדי קבלן, כך שבעצם מה ששלי יקירתנו מציעה הוא שחברות לא יוכלו להעלות את עלות שכר המנכ"ל לדרגות גבוהות מדי ללא עליית שכר הזוטרים. מעניין כמה זמן ייקח עד שחברות ישראליות יעבירו את מרכזי הניהול שלהם למקומות אחרים ויתחילו לשכור מנכלים מחו"ל…
אופציה היא להבנתי עוד יותר חלשה ממניה – אתה לא קיבלת כסף, אבל אתה משלם מס כאילו שקיבלת (או לפחות החברה צריכה לדווח על זה כאילו שנתנה) בפועל האופציות במקומות שמתנהלים בצורה נכונה נפרסות על מספר שנים ולכן יש תגמול על תכנון לעתיד מצד אחד ואפשרות שבכלל האופציה לא תהיה כדאית (כלומר למעשה לא הועבר כסף) מצד שני.
גילוי נאות: יש גבול לידע שלי במיסוי וראיית חשבון …..
נתוני שכר הבכירים http://www.themarker.com/ibo/salary/salaryMain.jhtml
ובכלל החישוב שלי מראה ששכר מינימום מביא לעלות מעביד של 4000 שקל (תוסיף נסיעות, הבראה, חופש, הפרשת פנסיה) ולכן החוקים האלו אינם יותר מדרך להשיג כותרת בעיתון….
מרק-
לא ולא. נניח שנתנו לך מליון אופציות ופרסו אותן ל-5 שנים, כך שאתה מקבל חמישית בתום כל שנה. בשנתיים הראשונות מניות החברה נסחרות ב-5 דולר ו-3 דולר בהתאמה מעל לסכום הנקוב של האופציה ועלות המימוש היא דולר והמנכ"ל שלנו הרוויח 800,000 דולר בשנה הראשונה ו-400,000 בשניה. בשנה השלישית המניה שווה חצי דולר יותר מהערך הנקוב ובשנתיים שלאחר מכן מחצית מהערך הנקוב והמנכ"ל לא ממש שום דבר. מה התוצאה? המניה התרסקה בטווח הארוך אך המנכ"ל הרוויח 1.2 מליון דולר בחמש השנים הללו.
לעניין המיסוי – אין מיסוי על מתן או קבלת אופציות אלא רק על רווח ההון מהן. זו אחת הסיבות לשימוש באופציות.
ותודה על הנתונים!
מה שאני מתכוון לו הוא שהסכום ברגע הדיווח לבורסה אינו הסכום שאותו אדם מקבל לכיסו. בדוגמא שלך החברה דיווחה הוצאות שכר כאילו שכל האופציות מומשו כרגע למרות שחלקן כלל לא מומשו בפועל. לפי הדוגמא שלך החברה תדווח על עלות של 4 מליון והמנכל יקבל רק 1.2
ושוב הדיסקליימר על אי הבנה מספקת בחוקי הדיווח. מניות זה יותר ברור לי. החברה משלמת עכשיו, אבל לא ניתן למכור אותן בטווח של X שנים ולכן יתכן שעד שניתן יהיה למכור אותן הערך ירד.
אכן כן. עוד סיבה טובה (לחברות…) להשתמש באופציות ולא במניות….
עוד מחשבה קטנה-
יש עניין שמפתיע רבים, והוא – שמנכ"לים מקבלים בונוס או הטבות גם בשנים שבהן חברות הציגו הפסדים. אני דווקא לא מופתע מכך, כעקרון (בפועל, במקרים רבים הדבר נובע מהסיבות עליהן דיברתי למטה בתשובתי לנדב); נניח שבתחום הפעולה של החברה רשמו כל המתחרות בשנה מסויימת הפסדים של 20% ואילו החברה שלנו הפסידה רק 5%. האם לא ראוי שהמנכ"ל יקבל בונוס? הרי לולא היה שם מישהו אחר במקומו היינו מפסידים, בסיכוי לא רע, הרבה יותר. כך שביצועיו של המנכ"ל לא נשפטים רק לפי מצבה של החברה אלא לפי מצבה ביחס למתחרות. אפשר אולי להסיק מכך גם על מבנה השכר של מנכ"לים, אולם אני לא בטוח עדיין מהו המודל הנכון שייקח זאת בחשבון.
ההנחה בבסיס הדברים שלך – וגם של דוגמה נגדית – היא שהשכר של הבכירים הללו משקף את הערך שלהם עבור החברה. משלמים להם ככה כי זה מה שהם שווים.
גם אם מאמצים את עקרונות הכלכלה הנאו-קלאסית כמו שהם, כדי שהטענה הזו תהיה נכונה צריך להניח שמתקיימת תחרות משוכללת – שיש שוק כוח אדם שבו יש מספר לא מוגבל (דה פקטו) של אנשים עם כישורים מתאימים לניהול בנק, ושמצד שני – שוק הבנקאות עונה גם הוא לתנאים של תחרות משוכללת (ולכן, בנק שיתן משכורת לא מוצדקת יפול ויוחלף על ידי בנק שנותן משכורות נמוכות יותר).
מכיוון שאני חושב שאנחנו יכולים להסכים שקיום של תחרות משוכללת בשני התחומים האלה, בישראל, איננו אלא פנטזיה (גם אם אנחנו חלוקים על הסיבות לכך), נראה לי שאפשר להסכים גם שיש כאן כשל שוק – שהשכר של מנהלי בנקים ושאר בכירים בישראל לא משקף באמת את נקודת שיווי המשקל של הביקוש וההיצע, אלא יותר שיקולים שלא ממין העניין. ובהינתן כשל שוק – איך נמנע שכר מופרז, אם לא בחקיקה?
כלומר – נניח שיונס הוא אכן עילוי, שמגיע לו כל שקל – הוא הרבה יותר טוב מגיורא עופר, מקבילו בבנק דיסקונט. אבל השאלה היא בדיוק מה מונע מהדירקטוריון של בנק דיסקונט להחליט, בשנה הבאה, שהם נותנים לעופר שכר כפול משל יונס, סתם בגלל העיניים היפות שלו (או לחלופין, זה שאחותו היא יו"ר הדירקטוריון)?
נדב, אני מאוד מקווה שמאז שעמדתי על דעתי הכלכלית (וזה היה לא מזמן) לא טענתי ששכר משקף תרומה. שכר תמיד משקף יכולת מיקוח.
בשוק שיש בו הרבה תחרות ואין התערבות רגולטורית (בכל הקשור לניהול בנקים אנחנו יודעים שיש) לשכר תהיה כנראה נטיה לשקף ערך. כמובן שזה ערך שיכול להיות יותר פסיכולוגי מאשר ממשי.
בכל מקרה, לא טענתי פה שום דבר לגבי האם השכר "מגיע" לאותם אנשים, רק שהמספר שלהם הוא שולי ולכן במצטבר ההשפעה הכלכלית של "הגזל" הזה היא שולית.
ואפילו לא נכנסתי לעניני מוביליות בשביל לא לשעמם למוות את הקוראים…. כמה מתוך אותם בכירים קיבלו שכר של יותר מ 2 מליון ביותר משנה אחת בעשור האחרון? בהנחה שלא הרבה, המכפיל הממוצע (של כל בכיר בפני עצמו) מול שכר המנקה הוא יותר נמוך ממה שהמספרים לכל שנה ספציפית מצביעים.
כלומר, אתה אומר שלטעמך אין בעיה בהתערבות רגולטורית – אלא שהיא לא נחוצה במקרה זה, בגלל ההיקף המצומצם של התופעה?
אני חושב שהשוליות היחסית של הענין לא מצדיקה מחשבה האם התערבות רגולטורית עשוית להיות מוצדקת (למעשה עצם פרסום השכר לפי תקנות הבורסה הוא התערבות כזו).
השאלה על הרגולטור היא השאלה הבכלל לא נכונה. השאלה הנכונה היא למה המשקיעים בחברות לא מערערים על מתן שכר כזה גבוה.
מרק-
אם תעיין בתשובתי לנדב תוכל למצוא פתרון לחידה שהצגת: "למה המשקיעים בחברות לא מערערים על מתן שכר כזה גבוה."…
נדב-
זה לא מה שאני טענתי, ואני לא מבין מאיזה חלק של דברי הסקת זאת. הנה דעתי בעניין: בתחומים שבהם יש תחרות רבה שכר מנהלים ייצג בקירוב את הערך שלהם עבור כלל מחזיקי המניות. הסיבה לכך פשוטה – הבדל קטן ביכולות המנכ"ל יבוא לידי ביטוי בפער אדיר ברווחי החברה ואפילו בחברות שבהן מספר קטן של אנשים שמחזיקים את רוב המניות לא יהיה כדאי למנות מישהו שהוא מאנשי שלומם בשל כך. בנוסף, מנכ"ל חברה תמיד אפשר "לייבא" ומנכ"לים יכולים גם לברוח לחו"ל כך שהמאגר הכולל של מועמדים וחברות הוא אדיר. לעומת זאת, בתחומים שבהם התחרות היא אפסית (בישראל – הבנקים, חברות התקשורת והטלוויזיה למיניהן, חברות ביטוח ושאר ירקות) ויש בהן בעלי גרעין שליטה, השכר יטה יותר ויותר לכיוון "דמי לא יחרץ", קרי – בעלי גרעיני השליטה בחברות ינסו למנות אנשים שיסייעו להם להגדיל את נתח הכנסותיהם תמורת תשלום הולם. כיוון שתחומים ללא תחרות הם פחות מסוכנים מבחינה ניהולית, קרי – ליכולות של המנהלים יש השפעה נמוכה יחסית על ביצועי החברה, הרי שהעניין מאוד ישתלם; הדברים יגיעו לשיא במונופולים כתוצאה מזכיון שלהם יש בעל שליטה יחיד (ואתה מוזמן לבדוק את רשימת מקבלי השכר ולומר לי אם יש דברים בגו…). כאן אתה גם רואה מה מונע מחברה לתת שכר בלתי מוגבל – ראשית, יש הגבלה על ידי הרווחים. אך מעבר לכך – לא כדאי לבעלי שליטה לתת שכר שהוא גבוה מההפרש בין המקסימום שהם יכולים להשיג מרווחי החברה לבין המצב במקרה של תחרות.
ליתר דבריך – בהתערבות רגולטורית אין צורך במקרה זה לא משום שמדובר בתופעה שולית אלא משתי סיבות פשוטות:
1. כדרכה בקודש, התערבות רגולטורית היא התערבות של בורים במערכת מורכבת ודי רגישה לתנאי התחלה. אין שום יכולת להבין מה יהיו ההשלכות שלה לא רק על שכר הבכירים אלא על הסיכון העסקי של חברות, על מבנה ההעסקה של שכירים בהן וכו'. גם אילו היו מלאכי השרת, החכמים מכל אדם מנסים לערוך רגולציה כזו הרי שבסיכוי גבוה למדי הם לא היו מדייקים. כיוון שהרגולטורים שלנו לא מאוד קרובים להיות מלאכי השרת (אולי מלאכי השירותים…) הרי שלא ברור מדוע אתה כה שש אלי רגולציה.
2. מדברי לעיל נובע שאת המצב יצרה הרגולציה; בעצם, אילו לא היו לנו תחומי מונופול וקרטל כה גדולים כתוצאה מהענקת זיכיונות על ידי המדינה למיעוט "נבחר", הרי ששכר הבכירים בתחום הבנקאות, הסלולר וכו' היה, באורח פלא, צונח מטה מטה (ועדיין נשאר גבוה יחסית, בשל התחרות עם חברות מחו"ל). כך שבעצם לא נדרשת כאן רגולציה אלא ההפך מכך – ביטול הרגולציה וחסמי הכניסה לשוק בתחומים הנ"ל.
נדב, כשל השוק שאתה מדבר עליו הוא כשל שנוצר על ידי חקיקה.
כשאי אפשר לפתוח חברת ביטוח ללא אישור הממונה על הביטוח,
כשאי אפשר לפתוח בנק ללא אישור בנק ישראל
כשאי אפשר לפתוח חברת סלולר ללא אישור משרד התקשורת
כשאי אפשר לפתוח קרן פנסיה בלי אישור המפקח על הפנסיה,
כשאי אפשר לבנות נדל'ן ללא שוחד למהנדס העיר בתיווך עורך הדין של ראש הממשלה –
ברור שהמנכ'לים לא יהיו אלה שהכי מוכשרים כמנהלים, אלא אלה שהכי מוכשרים בקשרי ההון-שלטון שלהם, והיכולת שלהם להתקמבן עם המפקחים והרגולטורים למינהם.