מסתבר שצפיה בכדורגל בטלביזיה הינה זכות יסוד במדינת ישראל

במקום לחזור על דברים שנאמרו קבלו קישורים לדעתם של עו"ד קלינגר, רביה וליכטנשטיין (שייצג את הצד ה"זוכה") על הפסיקה של השופטת מיכל אגמון-גונן שלמעשה קבעה שסטרימינג של שידור חי טלביזיוני באינטרנט אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים ברת ענישה.

מספר דברים שעיצבנו אותי בפסיקה הזו:

  • ההתיחסות לכדורגל כאל מצרך יסוד. כאילו מה???????? משחקים אטרקטיביים מאוד לא זכו לרייטינג של הרבה מעבר לעשרים אחוז מתוך אוכלוסיית צופי הטלביזיה ובמקרה הזה מדובר במשחקים של הליגה האנגלית שמענינת עוד פחות אנשים, אז איך לכל הרוחות השופטת הגיעה למסקנה שיש חשיבות בכך שאנשים יוכלו לצפות בהם בחינם? אם באמת יש חשיבות כזו גדולה, אז צריך להורות על הערוץ הראשון לקנות את זכויות השידור.
  • השופטת טוענות שאין שום מעשה אומנותי בשידור משחק חי. אני מבין שלשמחתה השופטת מעולם לא צפתה בשידור ספורט בערוץ הראשון והשוותה אותו לשידור בערוץ הספורט או אולי השוותה את שידור הטור דה פרנס בערוץ הראשון לעומת ביורוספורט. יש בשידור ספורט מנחים עם טקסטים מוכנים, פרשנים, אמצעי הדמיה למיניהם, בקיצור הרבה יותר ממצלמה שמתמקדת בכדור. בצורה דומה אני יכול לטעון שהמונה ליזה אינה יצירת אומנות כי בסך הכל מדובר בפיסת בד שמישהו שפך עליה צבע.
  • טכנולוגית אין דרך בעולם בה ניתן להעביר שידור מהטלביזיה באינטרנט בלי להפר זכויות יוצרים. אם היה מדובר רק בצופה אחד, אז ניתן היה אולי להמציא דרך, אבל מאחר שמדובר במספרים צופים, ותמיד זו התוכנה בצד של הצופה שמבקשת מהשרת את ההמשך, אז השרת חייב לאגור ולהפיץ וזאת הפרה בסיסית של זכויות יוצרים. האם השופטת מנסה לקבוע מסגרת זמן שאם עמדת בה לא הפרת זכויות יוצרים? או אולי גודל מינימלי של יצירה?

אני לא מצליח להבין למה הסיבוך. אם השופטת חשבה שבפועל הפרת זכויות היוצרים אינה יותר חמורה ממסיבת צפיה במשחק ולכן לא מצדיקה הליך משפטי, היא יכלה לקבוע מספר שרירותי ולהורות על מפעיל האתר שלא לאפשר יותר חיבורים מהמספר הזה לאתר. למה היה צריך את כל הקטע של אינוס המושג שימוש הוגן בצורה כזו שאני בטוח שיום אחד מישהו יפרוץ אלי הביתה ויטען שזה בסך הכל שימוש הוגן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים